היפוך גרעיני

להשיג פצצה ולוותר עליה

[הצילום המקורי הוא נחלת הכלל]

לויטה (Levite, 2002/3) הגדיר היפוך גרעיני (Nuclear Reversal) כתופעה בה מדינות יוצאות לדרך המובילה להשגת נשק גרעיני, אך בהמשך חוזרות אחורה במסגרת החלטת ממשלה – גם אם לא תמיד זונחות לחלוטין את שאיפותיהן. הגדרתו כוללת מקרים בהם לא היציאה לדרך, ולא ההיפוך, באים לידי ביטוי בהחלטת ממשלה מפורשת; זאת, נוכח אופיין של מרבית התוכניות הגרעיניות: מדינות פרוליפטוריות פוטנציאליות בדרך כלל אינן  מקבלות החלטות פורמאליות להשיג פצצה – או לוותר עליה – עד לרגע שחייבות לעשות זאת (יהודה, 2008).

לדעת לויטה (Levite, 2002/03), הנהגות לאומיות לרוב מהססות להתחייב פורמאלית להשיג נשק גרעיני (גם אם הכוונה ברורה) עד מיצוי הערכת הכדאיות הטכנולוגית, הכספית והפוליטית (פנימית וחיצונית). החלטות המתקבלות בטרם עת נתפסות כבעלות סיכון פוליטי, וחשוב מכך: בלתי נחוצות מבחינה פוליטית ואסטרטגית, משום שהיעדר החלטה פורמאלית איננו מונע פיתוח יכולת עקרונית (Standby) לייצר נשק גרעיני.  מגמות לכיוון היפוך גם מתקדמות בצורה הדרגתית, ולעתים רחוקות מאד נחתמות לפני התבהרות מרכיבי העסקה (Tradeoffs)  ומזעור סיכוני ההחלטה (יהודה, 2008).

לויטה מזהה מספר מרכיבי יסוד, המובילים להחלטה על היפוך כתוצאה מפיחות בכדאיות של נשק גרעיני (בעיני המחליט) ( Levite, 2002/03; יהודה, 2008):

  • שיפור במצב הביטחוני החיצוני של המדינה או הופעת חלופות לנשק גרעיני שהופכות אותו לבלתי נחוץ;
  • שינוי בתוך המשטר והאוריינטציה הביטחונית ו/או הכלכלית שלו;
  • תמריצים מדינתיים או מערכתיים (כגון נורמות חדשות).

למרות השוני במניעים ממקרה למקרה, לדעת המחבר קיים מכנה משותף בולט: שיקולים פוליטיים (להבדיל מכלכליים וטכניים) הם שמרסנים את מרבית המדינות שמסוגלות לפתח נשק גרעיני. מבין המרכיבים הפוליטיים שממלאים תפקיד דומיננטי בתהליך זה, שיקולים של ביטחון חיצוני בולטים כבעלי השפעה עמוקה (גם אם, כאמור, הוא איננו עומד לבדו). לא ניתן להתעלם מקביעתו של לויטה בניתוח הרחב יותר של הפעלת העוצמה המדינית מולה (יהודה, 2008).

קביעה רלוונטית נוספת של לויטה היא, שמימד הזמן בולט כמשתנה חשוב בכל מאמץ להביא להיפוך גרעיני. לדעתו, מסדרון ארוך של זמן – עשור ויותר בין היציאה לדרך לבין השגת היכולות – הוא שיוצר את ההזדמנות להשפיע על כיוון התוכנית מבחוץ. מסדרון כזה משאיר מרחב להתהוות נסיבות פנימיות וחיצוניות שיפעלו נגד המשך הפיתוח או לטובת פתיחות לתמריצים חיצוניים למען שינוי. חשוב לציין, כי קביעת המחבר איננה מתמודדת עם הצד השני של המטבע: אותו מסדרון ארוך עלול לאפשר למדינה הפרוליפטורית לנצל את מימד הזמן כדי להמשיך בפיתוח.  מציאות כגון זו מאד רלוונטית למחקר זה, שקובע כי מימד הזמן במשבר הגרעין עם איראן פעל לטובת טהרן (בין היתר משום שחלפו קרוב לעשרים שנה מתחילת תוכניתה ועד לחשיפת פעילותה) ( Levite, 2002/03; יהודה, 2008).

(Campbell Einhorn and Reiss (2004 מציינים את התמריצים, מצד אחד, והחסרונות, מצד שני, העומדים בפני מדינות בבואן להחליט בעד או נגד פיתוח נשק גרעיני. בצד התמריצים, הם מונים את הרצון להרתיע יריבים ואף לכפות עליהם, החיפוש אחר ביטחון מוגבר נגד יריבים אזוריים או בינלאומיים, המעמד והיוקרה המזוהים עם השגת שליטה על טכנולוגיה גרעינית, פוליטיקה פנימית, ושאפתנות הביורוקרטיה. בצד החסרונות, הם מדגישים את העלות הכספית, הקושי הטכנולוגי, התנגדות פנימית, נזק ליחסים דו-צדדיים חשובים או בריתות ביטחון קולקטיביות, ונורמות גלובליות בתחום מניעת פרוליפרציה (יהודה, 2008).

לדעת המחברים, מאזן התמריצים מול החסרונות נוטה מאז מחצית שנות התשעים לטובת התמריצים, כאשר צצים איומים חדשים תוך החלשת הטאבו הגרעיני. בתקופה זו גברה התפשטותן של טכנולוגיות הקשורות בנשק בלתי קונבנציונלי, בעוד הלך ונשחק המשטר למניעת פרוליפרציה שמטרתו להתמודד עם סכנה זו (יהודה, 2008).

מקורות

  • יעקב יהודה (2008), הפעלת העוצמה המדינית במשבר הגרעין הבינלאומי עם איראן, 2004-2003, גלילות: המכללה לביטחון לאומי, צה"ל.
  •  Campbell, M., Robert J. Einhorn, Mitchell B. Reiss, eds. (2004), The Nuclear Tipping Point, Washington, DC: The Brookings Institution.
  •  Levite, Ariel E (2002/03), Never Say Never Again: Nuclear Reversal Revisited, International Security. Winter 2002/03. Vol. 27 No. 3; pg. 59.