האם קרוב היום שמשטרת ישראל תפצה את שוטרותיה בגין ההטרדה המינית שהן עוברות במהלך שירותן? תקדים ראשון למהלך כזה מתקיים היום בקנדה. אחרי עיסוק ציבורי ארוך בהטרדות מיניות שנאלצו שוטרות לעבור במהלך שירותן, הקצתה המשטרה הקנדית סכום של 100 מליון דולרים קנדיים (שהם כ- 76 מליון $ אמריקני) לפיצוי לנשות המשטרה הללו. כיוון שהתרבות המשטרתית דומה בקרב משטרות, סביר להניח, שבעולם ויראלי, זה רק עניין של זמן עד שהתקדים הזה יעודד שוטרות - וייתכן שאף עובדות של ארגונים צבאיים אחרים - בעולם המערבי לתבוע. ישראל, מן הסתם, לא תישאר מאחור.
'הסכמי אוסלו' היו אמורים להזניק את שמעון פרס לגדול שבהישגיו, ולהעצים את הילת פרס הנובל שקיבל. תחת זאת, הם נחשבים בעיני רבים לטעות הגדולה מכולן של המדינאות הישראלית. הם הפכו אותו לשנוי במחלוקת בציבוריות הישראלית; והיעדר חשבון הנפש בעקבותיהם, הוא אחד הגורמים החשובים לשקיעת השמאל הישראלי.
הסיבה היחידה שבגינה המודל של משטרת ישראל כמשטרה לאומית אחת (לכאורה) הצליח לשרוד עד היום, הוא הקרדיט הציבורי - שנצבר מידי תקופה של מתח בטחוני - בגין עבודת המשטרה בתחום ביטחון הפנים!
הרבה כעס עורר בקרבכם המאמר מאתמול, שעסק ב'מפעל הזבל' של המשטרה, ותגובות קשות חטפתי מכם. מעבר ל'ירידות' האישיות, היו גם סוגיות ענייניות, ואמירות המחייבות תגובה. המאמר משיב לשאלה, על מה מסתמכים טיעוני. הוא מביא מקורות, בעברית ובאנגלית, ואתם מוזמנים להעמיק בהם. משעשיתי זאת, הגיע תורי לשאול: אתם גאים בכלל המקצוע שלכם? אוהבים אותו? אתם רואים בעצמכם שוטרים מקצועיים? אז איך אינכם מכירים חומרים בסיסיים על משטרה? זה לא חלק מהאחריות הציבורית שלכם? רופאים נוהגים כך? עורכי דין? עובדים סוציאליים? ממתי הזיעה היא תחליף לשכל?
המנגנון המשטרתי הוא היישות הארגונית, שיש לה רצון משלה, ויכולת להשיג את מטרותיה. היא מחברת את אנשי הארגון דרך התרבות הארגונית, וכמו נמלים בקן, הם פועלים (כמעט) כאיש אחד למען הבטחת המטרות הללו.
כמו השד בסיפור אלדין, המנגנון עומד תמיד לרשותם של בעלי העוצמה בארגון, ופועל למען שימור כוחם.
בעיני המנגנון, רוני אלשיך הוא "פולש זר" למשטרה למשטרה, שיש לנטרלו, לדאוג שלא יבצע שינוי, ולצרוב בתודעה הציבורית ובתודעת מקבלי ההחלטות, לשנים רבות, את העובדה שהצנחת מפקדים למשטרה נדונה לכישלון…
התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שמכילה לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים: חוסר הצידוק למעשה; וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית. הטיפול באלימות השוטרים קשה וסיזיפי. תוצאותיו אינן מעודדות, בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת. זו הסיבה שרוב מפקדי המשטרה מעדיפים לוותר על הטיפול בבעיה, בתקווה שלא 'תתפוצץ' בקדנציה שלהם.
מה שקורה במשטרה הוא ריאליטי משובח של שינוי. על פי המודל המפורסמים ביותר לעריכת שינוי בארגון של ג'ון קוטר, כדי שתכנית כזו תצליח, נדרשת תוכנית פעולה בת שמונה שלבים: ביניהם, תחושה של דחיפות, יצירת קואליציה, תשבוחות להישגים, הסרת התנגדויות ומיסוד מנגנונים. אף אחד מהסעיפים הללו איננו מתקיים בתוך המשטרה. ולכן, הניסיון לעשות שינוי בתרבות הארגונית של המשטרה דרך מינוי המפכ"ל נדון לכישלון.
רפורמה במערך הדרכה של ארגון - המתבצעת בהדגשים הנכונים - עשויה לחולל מהפיכה בתרבותו. בימים אלה שוקד מערך ההדרכה במשטרת ישראל על רפורמה בתהליכי עבודתו. האם היא תהיה הגורם המכריע בשינוי תרבות המשטרה? הרעיון - שיש לו פוטנציאל לשנות את המציאות - שמאחורי הפתרון המוצע הוא, להעביר את האחריות מהמטה אל השוטר/הקצין ומפקדיו בשטח, כשעל השוטר להשיג את השכלתו הרלוונטית בעצמו, מפקדו נמדד ברמת ההשכלה הרלוונטית של שוטריו, והקידום והשכר הם פועל יוצא של מידת ההשכלה הרלוונטית
[הצילום של אהוד ברק זמין לפי תנאי הקדשה עולמית לנחלת הכלל CC0 1.0 של Creative Commons; הצילום של גבי אשכנזי הועלה לויקיפדיה ע"י Cherie A. Thurlby, והוא נחלת הכלל] החומרים המנוגדים שפורסמה התקשורת בפרשת גבי אשכנזי הם הסבר מצוין לביטול שחשים רוב הישראלים כלפיה. מה לא היה שם… מפוטש (הפיכה) של הצבא כנגד הדרג הפוליטי ועד חוסר…
