תפיסת הביטחון

ישראל הפתיעה בכושר העמידה שגילתה גם את עצמה, וגם את הנחות היסוד שעמדו עשרות שנים ביסוד תפיסת הביטחון הישראלית והנחות אלה ראויות להתבוננות מחודשת

אויבי ישראל בכל הזירות מתכוננים למלחמה לאין קץ. הם יודעים כי חיילי צה"ל יכולים לנצח בקרבות מקומיים, אבל במתווה הכוחות האזורי העומד לרשותם – מזירות הגבול עד לעומק עיראק – הם בוטחים ביכולתם, למנוע ממדינת ישראל את היכולת להביא את המלחמה לידי סיום רצוי, שמשיב לה את הכבוד הריבוני ואת הביטחון הקיומי. לכן, נדרש סיפור חדש של מאמץ לאומי לקיום משגשג הנתון ללא פתרון, תחת איום מלחמה פעיל ומתמיד. הסתגלות זו משמעה, שמדינת ישראל נדרשת להתחיל מחדש את סיפור הקמתה ועצמאותה.

עיון מעמיק במכלול הסיבות להתארכות המלחמה, על צורתם והגיונם של האיומים המתפתחים נגד מדינת ישראל, חיוני לגיבוש תפיסת ביטחון ישראלית חדשה. במאמץ הזה, נדרשת – בין היתר – היפרדות מקונספציית הנסיגות, שעדין מוחזקת על ידי בכירים לשעבר במערכות הביטחון, כשהם ממשיכים לספר כי צה"ל בעליונותו המוחצת, יוכל תמיד לשוב אל דפוסי הניצחון ממלחמת ששת הימים.

הדרך הישראלית אל הניצחון, תלויה בהבנת שני הממדים של רעיון ה'אל מוקוואמה': חובת המאבק מחד גיסא; והחובה להכיר במגבלות המציאות מאידך גיסא. החזון החמאסי ימשיך כנראה להתקיים. אבל ביכולתנו להביא את המאמינים הג'יהדיים, להכרת חולשתם, בסיכוי להפסקה זמנית של מאבקם, בחובתם לציווי ה"סאבר".

ישראל מרבה לאמץ את מדיניות ההכלה. רק שבתרבות המזרח התיכון, דחיית תגובה בזמן-אמת מתפרשת לעיתים קרובות ע"י הצד השני כחולשה אמיתית, המזמינה העצמת האלימות עד כדי מלחמה גלויה. הנזק לטווח ארוך הוא פגיעה מהותית בכושר ההרתעה שהוא המרכיב המרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית.

החיבור שבין ספר בראשית לביטחון הלאומי איננו מבוסס על האמונה לבדה ועל שאלת קיומו של האל. דווקא האתאיסט יכול להתחבר אליו כספר פילוסופי, המצביע על מגבלות היסוד של היקום, הנתון להתהוויות שיוצאות גם משליטת הבורא…

המהלך החשוב שהממשלה החדשה צריכה לעשות, כבר ביומה הראשון, הוא לקיים דיון על הדו"ח החמור שהוצאתי לגבי אי מוכנותו של צבא היבשה למלחמה. בדיון זה הממשלה חייבת להורות על גיבוש תכנית עבודה, בלוח זמנים קצר, לתיקון הכשלים החמורים המופיעים בדו"ח…

עלינו להפנים, כי העימות איננו התנגשות בין צבאות בשדה הקרב; אלא, בעיקר, התנגשות הרצונות הלאומיים. רצון לאומי לא ניתן לבטל באבחת חרב. מכאן, שעלינו לנקוט באסטרטגיה, שההכרעה בה היא שבירת רצון הלחימה של החברה, ואיבוד יכולתה לפעול ביעילות. זאת, באמצעות מהפך תודעתי בחברה, המסתייע במהלכים צבאיים. לא הכוח הצבאי יכריע את העימות!

מן הדין עכשיו ולתמיד, להפנים, שכל עוד תפיסת הביטחון (זו שבגינה יצא צה"ל למלחמת שלום הגליל) נמוגה, ובאין אחרת במקומה, אימצו ממשלות ישראל, את נוהגם של וועדי הקהילה בעיירות אשכנז ובמגרב. דהיינו, אימוץ אסטרטגיית ההכלה – שכל כולה נטולת יוזמה, זולת לשימור הנפש והרכוש…