המזמור הזה מצביע על הדרך הנעלה להביע תהילה לאלוהים – דומיה: ב לְךָ֤ דֻֽמִיָּ֬ה תְהִלָּ֓ה אֱלֹ֘הִ֥ים בְּצִיּ֑וֹן וּלְךָ֗ יְשֻׁלַּם־נֶֽדֶר׃
אין מילים בשפת האדם היכולות להביע את תהילת האל, ולכן ממליץ המזמור על הדרך המיוחדת של השקט...
בני האדם אינם אלא הבל. שים את כולם במאזניים מול הבל (אוויר), והאוויר יהייה כבד מהם: י אַ֤ךְ׀ הֶ֥בֶל בְּנֵֽי־אָדָם֮ כָּזָ֪ב בְּנֵ֫י אִ֥ישׁ בְּמֹאזְנַ֥יִם לַעֲל֑וֹת הֵ֗מָּה מֵהֶ֥בֶל יָֽחַד...
מזמור המתאר דיאלוג בין דויד לבין אלוהים בהקשר של מלחמות. הרקע: ניצחונות של דויד ושל יואב בן צרויה בקרבות מול עמי האזור: ב בְּהַצּוֹת֨וֹ׀ אֶ֥ת אֲרַ֣ם נַהֲרַיִם֮ וְאֶת־אֲרַ֪ם צ֫וֹבָ֥ה וַיָּ֤שָׁב יוֹאָ֗ב וַיַּ֣ךְ אֶת־אֱד֣וֹם בְּגֵיא־מֶ֑לַח שְׁנֵ֖ים עָשָׂ֣ר אָֽלֶף...
אדם נמצא במצוקה. רודפים אותו והוא מבקש הצלה מאלוהים. עד כאן מהלך עניינים רגיל של מזמור תהילים טיפוסי. ואז, מגיעה השורה הזו: ו וְאַתָּ֤ה יְהוָֽה־אֱלֹהִ֥ים׀ צְבָא֡וֹת אֱלֹ֘הֵ֤י יִשְׂרָאֵ֗ל הָקִ֗יצָה לִפְקֹ֥ד כָּֽל־הַגּוֹיִ֑ם אַל־תָּחֹ֨ן כָּל־בֹּ֖גְדֵי אָ֣וֶן סֶֽלָה...
לו היה דויד באמת נאמן, היה מוכיח את שאול ב 4 עיניים. ייתכן ואז התוצאה הייתה שהם היו חוזרים יחדיו למחנה ומנהלים חפיפה מסודרת לתפקיד. אבל זה לא קרה, כל אחד הלך לדרכו, והברית שנאמרה מול עדים רבים, לא שווה הייתה יותר מקליפת השום. מסתבר שלפני הסכמים, הבנות ובריתות, צריך שיהיה כבוד הדדי!
