נקיטת עמדה של הנהלות וארגונים, בנושאים פוליטיים וחברתיים, הוא טרנד אמריקני (אלו מה...) של השנים האחרונות - שעשה לאחרונה 'עליה' לישראל. הוא מהווה חיבור בין מה שמכונה 'אקטיביזם ניהולי' (Managerial activism או CEO activism) מוקצן ו'מיתוג מעסיק' (Employer Branding) מוקצן, ברוח הפרוגרסיביות החדשה. נכנה אותו לצרכינו כ'אקטיביזים ניהולי חדש'; ולהבנתו נקדיש את המאמר הנוכחי...
אחד המאפיינים של שנת המחאה הוא הוויתור על האמת. אנשים מובילים בציבוריות הישראלית הפכו עובדות בסיסיות בציבוריות הישראלית לפלסטלינה שניתן ללוש ולעצב על פי הצורך והרצון המשתנים. מקרה? ממש לא... זוהי שיטת מאבק רבת שנים! ראו למשל, את הכלל ה- 11 מתוך 13, של אקטיביסט השמאל הרדיקלי והתאורטיקן הפוליטי יהודי-אמריקאי סול אלינסקי (Saul David Alinsky; 1972-1909): 'מסר שלילי שקרי, שמהדהד שוב ושוב, ייקלט לבסוף ויבקיע'.
אם בא לכם להפעיל עורמה ותחבולה וליצור פניקה מוסרית, לכו ותפגינו בכיף בעד ערכי שוויון לסוגיהם; אבל לפחות תדעו, כשהצד השני משתמש במילה 'שוויון' (Equality) שמדובר בפניקה מוסרית מוכוונת מטרה אסטרטגית!
אחד הסימפטומים המאפיין את בית המשפט העליון כמערכת בקיפאון-סטגנציה, הוא התופעה המוכרת של 'שכפול עצמי' של הרובד הבכיר בארגון. האליטות של המערכת נוטות לשכפל את עצמן, על מנת לשמר את העוצמה בידיהן; ולהגן על שלמותן, לאורך שנים. ה'שכפול הזה מורכב משני סוגי פעולות: הכנסת המתאימים ל'משפחה' מחד גיסא; והדרת ה'לא מתאימים' ממנה, מאידך גיסא...
למי שלא הצליח להבין, בעידן של תקשורת מוטה, את שהתחולל בבית הקברות הצבאי בבאר שבע, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות הטרור, ב- 25/4/23, אתחיל מהסוף: בן גביר מתאושש והוא בדרך לבסס את עצמו כתופעה של קבע בפוליטיקה הישראלית. וגם: תודה לתנועת המחאה שהביאה אותו עד הלום.
מיד אחרי שתתבררנה תוצאותיה של מתקפת הפתע על ישראל, תעלה מאליה השאלה המתחייבת, מדוע לא יצאה ישראל לתקיפה מקדימה, במועד הנוח לה, כמו במלחמת ששת הימים; מדוע היא המתינה, ונתנה לאויב להפתיעה ולגרור אותה לכאוס, כמו במלחמת יום הכיפורים. האם יש היום, בקרב מקבלי ההחלטות, את התעוזה המנהיגותית לקבל החלטה אמיצה ולתקוף ראשונים?
