ביוש או שיימינג - מלשון בושה (Shame) הוא פגיעה, מסיבות שונות, במוניטין של אדם, מותג או ארגון. סוג נוסף של שיימינג מכונה "משפט על ידי המשטרה ומערכת אכיפת החוק": מצב שבו בניגוד לחזקת החפות, יוצרים גורמי החקירה והפרקליטות - בעזרת התקשורת - שיימינג ציבורי פומבי לחשוד, כדי לקבוע נרטיב ציבורי של 'אשם' עוד לפני המשפט. ריכזנו עבורכם את כל המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות ביוש והשלכותיו, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה!

קיימים שני הסברים סוציולוגיים חלופיים לקיטוב הרדיקלי שאנו חווים בחברה: הראשון טוען שאנו לכודים בתוך 'בועות אפיסטמיות' (Epistemic bubbles); והשני, שאנחנו לכודים ב'תאי הד' (Echo Chambers). מאמר זה מוקדש לשני המושגים הללו; ולהבדלים ביניהם.

קיימות שתי דרכים להצגה ויזואלית של מבנה הארגון: תרשים עץ להצגה פשטנית; ורשת להצגה מורכבת יותר. במאמר זה נציע לכם, לוותר על הדרך הקונבנציונלית להצגת ארגון  ולאמץ את הרשת. מדוע?

לכל תחום עיסוק המכבד את עצמו נדרשת ביקורת והיזון חוזר. בישראל יש רק נר ביקורתי אחד שדולק בחשיכה המקצועית הזו של מדעי הרשת: היועץ ארגוני ואסטרטגי, אלון שוורץ, איש חושב, שהסכים לשתף חלק מהביקורת המקצועית שלו גם באתר 'ייצור ידע'.

כיצד מערימים עלינו ברשתות החברתיות; וגורמים לנו להאמין למשהו שאינו נכון? כיצד נוצרת ויראליות ברשת? הגורם לכך הוא אחת מהטיות התפיסה המרתקות שגורמות לנו הרשתות החברתיות. היא קרויה: "אשליית הרוב ברשתות החברתיות" (The Majority Illusion in Social Networks); ועלתה לתודעה הציבורית ב- 2015...

שדות ירוקים (Greenfields) הוא שיר אהבה וגעגועים לאהובה ש(כנראה) לא תשוב... מבצעי השיר, ארבעת האחים (The Brothers Four) הם להקת פולק (שירי עם) אמריקאית שהייתה ידועה בהרמוניה הווקאלית הייחודית והמעולה שלה. היא החלה את פעילותה ב-1957 במדינת וושינגטון; ומהווה את אחת הלהקות היחידות ששרדו וממשיכות לשיר גם היום (באילוצי הרכב משמעותיים והכרחיים...), 50 שנים אחרי.

מה קורה כאשר אנו מבקשים להשיג מטרה בעתיד; אולם אין בידנו כל מידע על ניסיון קודם – לא שלנו ולא של אחרים – בדרכי הפעולה שיכולות להביא להשגת אותה מטרה? במקרים אלו התכנון שלנו הוא בגדר הימור מוחלט. אין מומחים לעתיד ומפלס אי הוודאות גבוה מידי כדי שנוכל לנווט את עצמנו באפקטיביות. דרוש לנו ידע חדש בדחיפות. אלה המקרים הקלאסיים בקבלת החלטות שבהם נכון לנקוט בגישה הקרויה "סוף מחשבה במעשה תחילה".

בינואר 2001 הצליח איינשטיין להפתיע. מביתו שבתל אביב הוא שחרר שיר חדש שהוא עצמו כתב את מילותיו ומיכה שטרית כתב את הלחן. הוא בחר לעשות זאת בתכנית פוליטית: תכניתו של רזי ברקאי "מה בוער" בגלי צה"ל. ברקאי שהבין מה נפל לו ליד הקריא לאיטו את מילות השיר והשמיע אותו לאחר מכן, והשאר היסטוריה...

אני מניח שאתם מכירים את השיטה לאילוף פילים (ראו התמונה בראש המאמר): מגיל ינקות קושרים את הפיל בחבל דק. הפיל מנסה להשתחרר אבל מבין לבסוף שהוא אינו יכול; ואז הוא גדל והוא יכול; אבל עוד נדמה לו; והוא גם וויתר מזמן... זו הסיבה מדוע אחרי 100 שנות שיטור בארץ ישראל, עם ישראל – הבעלים החוקי של משטרת ישראל – משלים עם איכות השיטור שהוא מקבל. עוד נדמה לו שמשטרת המנדט מולכת פה; והוא וויתר מזמן...

צריך לזכור. הרעיון הוא לא מי יוצא פרייר; ומי היה צריך לשבור למי את העצמות. נקודת המוצא היא שהכל מצולם, וכשהמשטרה מנהלת אירועים מקומיים עם מפגינים מול מצלמות; היא נושאת עיניה לכלל הציבור בישראל. אותו היא צריכה לשכנע. המפגין הבודד איננו רלוונטי בהקשר הזה...