המלחמה שוב מעלה את מצב החקלאות לסדר היום הלאומי. מתי נבין שחקלאות הסְפַר היא כלי ביטחוני להשגת מטרות לאומיות; וגם יעד לפגיעה לצורך השגת מטרות כאלה? אצלנו הכל סקטוריאלי: משרד הביטחון רואה בה מטרד. משרד האוצר מסתכל עליה דרך הפריזמה של מחירי התוצרת; והמשרד לביטחון לאומי כסוג מסוים של פשיעה שמצוי בתחתית העיסוקים המשטרתיים (הרבה פחות מהתפרצויות ומגניבות מרכב!)
בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו לניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." ערכים אלה מממשיכים להיות תנאי לניצחוננו והם מתבטאים בעיקר באזורי הסְפַר, בשילוב הנכון הממשיך להידרש בין הכוח הצבאי הסדיר לבין המתיישבים האזרחים.
מרחב הסְפַר - על קשייו ואתגריו - הוא מרחב פוטנציאלי להתהוות העולם החדש. כך לדוגמה, השכונות הערביות מחוץ לחומת ההפרדה בירושלים הן הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק, ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב ומעצבות את עתידנו.
