אך פרדוקס הוא, שבדיוק בעת שהוויכוח, סביב העסקתו (השגויה) של היועץ האסטרטגי למפכ"ל, ליאור חורב, מתלהט וגורם אי נוחות למשטרה בכלל, ולמפכ"ל בפרט; מוכיחה המציאות עד כמה האסטרטגיה של חורב עובדת: ככל שהמפכ"ל מזוהה (בטעות...) עם חקירות ראש הממשלה, גוברות ההתקפות עליו מצד חסידיו (השוטים...) של בנימין נתניהו, וב'הפוך על הפוך', משתקם מעמדו הציבורי, והוא 'מאותרג' על ידי רוב התקשורת.

שעון החול של בנימין נתניהו הולך ואוזל. הוא ימשוך ככל שיוכל בתפקידו, אבל לאלה שמבינים את תמונת החקירות הנוכחית, נראה ששום ספין תקשורתי לא יחלץ אותו מהצורך לעמוד מול בית המשפט. אבל כל זה לא ייקח ממנו את חושיו המחודדים. הוא מבין מה עושה ליאור חורב ליד המפכ"ל, מבין שזו נקודת תורפה משמעותית למעמדה של המשטרה, והוא מכה בה... מבחינתו בתבונה!

התקשורת 'תבלבל בימים הקרובים את המוח', שהסכמתו של איש העסקים, מיקי גנור - הנציג הישראלי של תאגיד הצוללות הגרמני טיסנקרופ המספק לישראל צוללות מדגם דולפין וספינות טילים - לשמש עד מדינה מהווה 'רעידת אדמה'... האמנם?

הפרסום של יו"ר וועדת המודיעין האמריקנית, ביום חמישי ה- 23 למרץ, על ציתות לצוות המעבר של ממשל טראמפ, מצביע על הסיבה לכשלון התכנית לטרפד את החלטה 2334 במועצת הביטחון של האו"ם. התכנית הישראלית הייתה חשופה לפני ברק אובמה לפחות 55 ימים לפני מועד ההצבעה המצרית, והממשל הצליח למנף את הזמן ולעצור את התכנית הישראלית!

אובאמה איננו יכול פוליטית לפגוע במערכת הקשרים בין ארה"ב לישראל, כיוון שהקונגרס יסכל כל החלטה כזו. על כן, מגרש המשחקים הנוח מבחינתו הוא המגרש הבינלאומי. וועידת השלום הצרפתית - שמתכנסת ב- 15 לינואר 2017 בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי - איננה מתכנסת רק להצהיר הצהרות לתקשורת; ומן הסתם, הצהרות הוועידה תגובינה בהחלטה מחייבת של מועצת הביטחון, שתתכנס ב 18 לינואר, לבקשת אחת המדינות החברות...

ההצבעה על ההתנחלויות בעצרת האו"ם מילאו את הרשתות החברתיות בפוסטים רגשניים, מימין ומשמאל: הימין מלין על האנטישמיות של אובאמה וחוזר לכנותו "אוסאמה". השמאל טוען לנקמה בראש ממשלת ישראל. אבל האמת היא שאובמה כמו אובמה, מקדם את המדיניות בה הוא מאמין ולא עוסק בענייני נקמה. אובאמה התנהל גם הפעם כמו שהתנהל לאורך שמונה שנות כהונתו: בהעדר יכולת פנים אמריקאית לקדם את עניניו - השתמש בקהילה הבינלאומית על מנת לקדם את מטרותיו הפוליטיות.

אם מישהו נזקק להוכחה, שישראל איננה מבינה את כללי המשחק ב'שכונה' שבה היא חיה, הרי הלוויית שמעון פרס באוקטובר 2016, יכולה לשמש מקרה בוחן מצוין לכך...

ברומי העתיקה, היה הקיסר מספק להמונים את ה'סם' הקבוע בדמות קרבות הגלדיטורים, וכמידת הצורך בהסחת דעת (מתבוסות במלחמה, משערוריות שחיתות במשפחות האצולה, מהצורך להעלות מחירי מוצרים וכדומה...) כך מידת הדם שנשפך ... זה עובד בדיוק אותו הדבר, גם היום, רק שאת המסכנים - שנאלצו להילחם בזירה, לחיים או למוות - מחליפים ה'ספינים'. מציפים אותנו ב'ספינים' - כמסך עשן - כך שבזמן שדעת הקהל עוסקת בטפל, מעבירים את הדברים החשובים באמת, 'מתחת לרדאר'...

שלוש סיבות עיקריות לנתניהו לחתימה על ההסכם עם תורכיה: האחת, לא מתקוטטים על מעצמה אזורית אם לא חייבים, בוודאי לאור הגאות האיראנית והרצף היבשתי המתהווה אל גבולנו הצפון מזרחי; השניה, הנצחת הפיצול במחנה הפלסטיני בגיבוי טורקי; והשלישית: טורקיה היא הגורם הנוח ביותר בישראל למימון התשתיות ההרוסות ברצועת עזה; והעדיף גם לחמאס, המבקש לשמר רגיעה ארוכת טווח המעוגנת בהסכמי פיתוח. הברירות האחרות הן הסעודית (החזרת מעמד אבו מאזן ברצועה) ואיראן (העתקת המצב בגבול הצפוני דרומה)...

האם נתניהו הוא "גאון פוליטי", שמצליח בעורמתו לתמרן את כולם לטובת שרידותו האישית? דומה שההסכם הקואליציוני עם אביגדור ליברמן לא היה מתוכנן, אלא התהווה מתוך הנסיבות. בערבו של יום, לא היה יצחק הרצוג מסוגל "לספק את הסחורה" באילוצים הקיימים, ונתניהו נאלץ "לבלוע את הצפרדע", להכניס למיטתו את זה שמשתוקק לרשת אותו, וגם לספק לו את הכלי האפקטיבי ביותר לעשות כן: את משרד הביטחון. בנוסף, "זכה" נתניהו בפרס נוסף - שניים במחיר אחד, אם תרצו - הוא בנה במו ידיו את היריב העתידי המסוכן ביותר במחנהו שלו: את משה יעלון...