מבלי להתייחס להיסטוריה האמריקאית של העת החדשה – עם ישראל באופן ייחודי, מספר סיפור יוצא דופן ביחס לכל העמים. בניגוד לעמים האחרים - שחיבורם למולדת הוא סיפור היסטורי של ילידים בני המולדת - העם היהודי, החל מאברהם, מגיע לארץ ממקום אחר. זה ייחוד סיפורו של עם ישראל, שנוחל את הארץ בתהליך אשר על פניו מאותגר מוסרית במושגים אוניברסליים. כאן מתחיל מבנה של שיטה מוסרית אחרת...
נקודת המוצא של המאמר היא שמאבקי כוח בכל ארגון - כולל במשפחה - הם תופעה טבעית. כיוון שכך, וכדי שמאבק העוצמה הזה לא יהרוס את חיי הנישואין, בני הזוג צריכים למצוא לעצמם הפוגה יזומה...
אנחנו עוברים שיימינג בהאג, פשוט כיוון שאיננו מנצחים! מאז קיץ 2005 השמטנו מידינו בהדרגה את היתרון האסטרטגי שיצרנו בעמל רב במזרח התיכון, ונתנו לאיראן לטוות טבעת חנק סביבנו, בעוד אנחנו מתפארים בהיותנו "מעצמה שאין כמותה". היום בגלל טיפשותנו, אפילו את כדורי הרובה שלנו - כמו גם את תחמושת 'כיפת ברזל' - העברנו לייצור בארצות הברית, ויצרנו תלות מוחלטת ברכבת האווירית שלה, לצורך המשך הלחימה. ברצונה תספק וברצונה תעצור.
אחת הסכנות הגדולות הממתינות לבכירים - הנמצאים ברגע קריטי בקריירה שלהם - קרויה בעגה מקצועית "המערבולת": אתה שוחה בים ונקלע למערבולת. הטעות הגדולה ביותר, שאתה עלול לעשות, היא להיאבק בה, לאבד כוח ולהישאב פנימה, לתוך הכאוס...
הפגנות הדרוזים עוררו הדים שליליים רבים בתוך ישראל, אבל הייתה להם תוצאה מיידית: תקיפה סמלית של ארמון הנשיאות בדמשק. זהו הדפוס הקבוע ביחסי דרוזים יהודים בישראל: כשהדרוזים יוצאים לרחובות, הם תמיד משיגים את מבוקשם!
אחרי שסיפרו לנו שהשקעות העתק במטוס החמקן F-35 היו האחרונות במטוס מאויש, מסתבר לנו שוב, שישראל עומדת בפני החלטה לשוב ולרכוש מטוסי קרב מסוג F-15 מחברת בואינג, במה שמכונה "עסקת הנשק הגדולה בתולדות במדינה"... 30 שנה אנחנו חיים בעידן הטילים המדויקים... אין מחלוקת שבמטח הטילים הראשון במלחמה הבאה לא יוותר מסלול אחד שלם להמריא ממנו, ואנחנו רוכשים עוד ועוד מטוסים מאוישים ושולחים שוב ושוב אנשים חיים בפלטפורמות יקרות הרחק מעבר לגבול... למה?
לא התכנים הם המהות במאבק על מסקנות ועדת ביטון! ברוכים הבאים לסוגיית מאבקי העוצמה בחברה. עוצמה היא היכולת של גורם במערכת לגרום לאחרים לעשות את רצונו, גם אם זה נגד רצונם וגם אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם. לכן, הדחף הבסיסי של כל קבוצה בחברה הוא למקסם את עוצמתה מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביה מאידך גיסא. זה אך טבעי שבמדינת ישראל - הנמצאת בתקופה של חילופי אליטות - תיקח לעצמה הקבוצה השלטת גם את השליטה על הנרטיב. לטיעונים אין כל משמעות, ולמרבה האכזבה - גם לאמת לא... במלחמה הזו, האמת היא רק סיפור אחד במגוון של סיפורים!
מה גורם לשיתוק היצירתיות הישראלית בנוגע למאמץ לסיים את הסכסוך? אם הגאוגרפיה מעצבת את היחסים בין עמים, היא בהכרח גם מעצבת את יחסי ישראל עם הפלסטינים. השטח שבין הים לירדן הוא יחידה גאוגרפית אחת, וככזו, יכול להיות בו רק שלטון דומיננטי אחד. המציאות הזו יוצרת מצב שבו כל פתרון אפשרי כפוף למאבק מתמיד בין העמים להגדלת העוצמה מחד גיסא, ולמנוע עוצמה מהצד השני מאידך גיסא. בשל סיבות גאוגרפיות-דמוגרפיות, הסכסוך הזה פשוט איננו בר פתרון בתנאים הנוכחיים: אין בו אופציות מלהיבות; פתרונות יהיו זמניים בלבד וייווצרו רק כצורך מאילוצים; והוא יוכרע עם הזמן, על פי ההתהוות בשטח וחלוקת העוצמה בין העמים...
אבולוציה של ארגון מתקיימת דרך מאבקים בלתי פוסקים על חלוקת העוצמה (עוצמה, כזכור, היא היכולת של גורם בארגון לגרום לאחרים לעשות את רצונו, גם אם זה נגד רצונם וגם אם זה מנוגד לאינטרסים שלהם); לכן, הדחף הבסיסי של כל מרכיב בו הוא למקסם את עוצמתו מחד גיסא; ולמנוע עוצמה מיריביו מאידך גיסא. התופעה הזו קרויה מאבק העוצמה (The Struggle for Power) או המאבק לדומיננטיות (סך הכלים להשגת עוצמה). מושג דומה הוא הפוליטיקה הארגונית.
[מקור התמונה] ב- 8 באוקטובר 2015 פרסם אורי משגב ב- הארץ מאמר תחת הכותרת: אמרנו לכם, וכך כתב: מכיוון שאתם שם בימין ובשלטון התרגלתם ליהנות משמאל רפוי, רופס, מפוחד, חסר ביטחון, מהוסס, מתנצל, מתייסר, הולך על בהונות, אכול רגשות אשמה ושנאה עצמית, שמוציא שם רע למונח אלטרנטיבה ושובר שיאי פרודיה על רעיון האופוזיציה, חשוב מאוד בימים אלה…
