מדגם שנערך על ידי הנהלת בתי המשפט בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, מלמד שמעל 5% מכתבי האישום נסגרים בקביעת אשמה "ללא הרשעה" ומעל 12% נסגרים בעקבות חזרה מכתב אישום או ביטול כתב האישום כולו. כלומר בכשישית מכתבי האישום, ויתכן שהרבה מעבר לכך, בעקבות עבודה אחראית של הסנגור ו/או השופט, נמנע קלון מאדם שהוגש נגדו כתב אישום שככל הנראה לא היה צריך להיות מוגש מלכתחילה!
שיטות החקירה בישראל מניחות את המבוקש; החשוד אשם ולפיכך לגיטימי להפעיל נגדו כל שיטת חקירה במטרה שיודה באשמתו. התמריצים שיצרו את השיטות הללו הם תולדה של מעמד ההודאה בישראל...
הינעלות על קונספציה שגויה היא אחת ההטיות המשמעותיות שאורבת לפתחם של חוקרי משטרה ופרקליטים... בוקר אחד התברר ליוסף זהר, שכשנה לאחר מותו הטבעי של אביו כתוצאה ממחלת ניוון שרירים סופנית, הגו חוקרי משטרת ישראל רעיון, שלפיו אביו בעצם נרצח על ידו ועל ידי המטפל הסיעודי של האב. תוך זמן קצר מצא עצמו יוסף במעצר ממושך ב"אבו כביר"...
"על התביעה לחנך את עצמה לחיפוש האמת. זהו מותר התביעה הכללית - להשתתף בעשיית הצדק, לאו דווקא בהרשעה בכל מחיר", אמר השופט אליקים רובינשטיין. אולם לשם כך יש להתאים את ההליך הפלילי למטרה של גילוי האמת; יש להעמיד את חומר החקירה לעיונו של השופט לפני תחילת המשפט, ולהגדיר את תפקידו "כמי שממלא חלק פעיל בחקר האמת וגילויה"...
אלישע חייבטוב זוכה אתמול מהרשעתו ברצח משום שהשופטים סברו שבמהלך חקירתו נפגעה זכותו להיוועץ עם עורך דין באופן שפגע בהגינותו של ההליך הפלילי, ולפיכך החליטו לפסול את הודאתו בפני המדובב. באופן טבעי, מיד התעוררו תהיות האם בית המשפט העליון שחרר לחופשי רוצח, על מנת ללמד לקח את המשטרה.
עו"ד ד"ר יוסף זהר עבר מסע חיים מופלא וייחודי. הוא הואשם ברצח שלא היה, ישב במעצר שלושה חודשים באבו-כביר וארבע וחצי שנים (!) במעצר בית עד שזוכה זיכוי מלא מכל אשמה. לאחר מאבק של ארבע שנים נוספות, הפרקליטות ומשטרת ישראל פיצו את זוגתו ואותו על הנזק והעוול שגרמו להם. הסיפור הקצר - שמובא פה לפניכם - מבוסס על קטעי היומן שכתב בתקופת המעצר. הוא מתאים במיוחד לפרסום עתה, לרגל חג החירות...
כאשר חומרת העברה אינה מצדיקה הרשעה פלילית על כל המשמעויות הנלוות לה, ניתן לשקול את הורדת הפיקוח והבקרה על העמידה בנטל הראייתי, קרי רף ההוכחה; בשאר המקרים, חובה עלינו, כחברה חופשית, לוודא שהתשתית הראייתית עומדת בדרישה לסף הרשעה מעל לספק סביר, כנדרש על פי עקרון חזקת החפות הקבוע בחוק.
כדי לצמצם את הסכנות שבעסקאות הטיעון, ובכל זאת להחיש את התהליכים המשפטיים - במקום לנסות לשווא לאסור את קיומן - ניתן לשנות את סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא יראוה כראיה מכרעת, והשופט יידרש לערוך הליך מקוצר של בירור ראיות, הליך שיתנהל על בסיס חומר החקירה שיועבר לעיונו ותשאול הנאשם שיהיה למעשה עד ראשון. כיוון שהשופט יכיר את החומר, הוא יוכל לצמצם את היקף החקירות על ידי הצדדים, כפי שמקובל בחלק ממדינות אירופה בהן השופט חשוף לחומר הראיות...
עסקאות הטיעון מאפשרות לתובעים ויוצרות להם תמריצים לנפח את כתבי האישום כדי להתמקח עליהם ולנהל משפטי הוכחות מתישים כאשר הנאשם מתעקש להילחם על חפותו. הן יוצרות תמריץ לחוקרים להתמקד בחדרי החקירה במקום לצאת לשטח ולהביא ראיות, הן מרפות את ידיהם ומנוונות את מקצועיותם, והשופטים הנתקלים במקרים רבים יותר בהם נאשמים שהתחילו את המשפט בכפירה לבסוף הודו באשמה, עלולים פחות ופחות להאמין לנאשמים. כך, במקום לרסן את תופעת עסקאות הטיעון הם מזינים ומחריפים אותה ואת רמת הענישה בישראל.
