במסגרת המטרות שהוגדרו התעצבה מפה אסטרטגית שקבעה מאמץ עיקרי למתקפה בזירת עזה, ובמקביל מאמץ מרוסן במגננה בצפון • הריסון שמוביל את צה"ל נובע מהעדפת הקבינט להימנע ממלחמה בשתי גזרות • השאלה שעולה היא: האם חיסול האיום וסילוקו מובילים בהכרח למלחמה נגד ארגון חיזבאללה?
ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, תיעשה הפליטות לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב באופן המעורר עבורו את התקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן. מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני. ראשי מועצות בגליל ובנגב המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאיי ביטחון וודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעקב בדרישתם את שיבת התושבים למשך זמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם.
על מקורות העוצמה לניצחון בתש"ח כתב בן גוריון: "הגענו אל הניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים". אלה הנתיבים לניצחון גם במלחמה הזו.
קל לבטל את מה שמכונה אסטרטגיית הבידול של בנימין נתניהו, בין עזה ליהודה ושומרון. אבל האסטרטגיה הזו של "הפרד ומשול" - הרואה ברשות הפלסטינית אויב מסוכן בהקרבה לקיומה ישראל הן בגלל הלגיטימציה הבינלאומית שלה, והן בגלל החשש שגוש כפר סבא נתניה יהפוך ל'עוטף עזה' - רחוקה מלהיות מופרכת. רק שכל קונספציה טובה לשעתה. אסטרטג טוב בוחן יום־יום אם האסטרטגיה שלו עדיין בתוקף, ונתניהו משך ומשך את מדיניות הבידול, עד שהיא התפוצצה לו בפרצוף.
איך מיישבים את הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר אחרי שקרסה הפנטזיה של עזה כסינגפור, ושהאויב העזתי הוא בדיוק כמונו? יוצרים פנטזיה חדשה, לפיה הפלסטינים בעזה שונים מאחיהם ביו"ש. בניגוד לצמאי הדם בדרום, הפלסטינים בגבולנו המזרחי הם "מתורבתים" הרבה יותר ו"ברי שיח".
ישראל מרבה לאמץ את מדיניות ההכלה. רק שבתרבות המזרח התיכון, דחיית תגובה בזמן-אמת מתפרשת לעיתים קרובות ע"י הצד השני כחולשה אמיתית, המזמינה העצמת האלימות עד כדי מלחמה גלויה. הנזק לטווח ארוך הוא פגיעה מהותית בכושר ההרתעה שהוא המרכיב המרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית.
לסופר חתן פרס נובל מריו ורגס יוסה שלום, בהרצאתך השחלת את המשפט על "התמיכה האמריקאית בפלישה הישראלית לעזה, ובטבח האכזרי שהתבצע שם באזרחים"... חשתי כמי שחטף סטירה. אף אחד באולם לא מחה, וכך להסכמה הגורפת של קהל שבוי לניסוחים בדבר חשיבות הליברליות, הצטרפה הצהרתך ההזויה כנגד ישראל כאילו היא אמת שאין להפריכה, הצהרה שמקופלת בה הזהרה לכל מי שתומך בישראל.
