מהסיבות הלא נכונות, הביאה השתלטות חמאס על עזה למתנה הגדולה ביותר שקיבל הביטחון הלאומי הישראלי מאז הסכמי אוסלו: לפיצול העוצמה הפלסטינית לשתי ישויות יריבות. ובנוסף, קיבלנו מעין ניסוי מעבדה של שני מודלים, שמאפשר לנו לבדוק, היכן המצב טוב יותר בתנאי מחיה ובזכויות אדם, לשני העמים: במודל העזתי או בזה שביהודה ושומרון...
פרדוקס החופש: ביקרתי היום במעבר קלנדיה. לרגל יום שישי של הרמדאן נעשה מאמץ מיוחד להקל על מעבר פלסטיניים לתפילת יום שישי באל אקצה. איפה תנאי החיים עדיפים? איפה החופש גדול יותר? למה?
השימוש המשולב - שאנו רואים על גדר רצועת עזה - בין אזרחים במאמץ עיקרי גלוי, לבין המערכת הצבאית במאמץ משני שתומך בממד הסמוי, הוא שיצר מאפייניה החמקמקים של סוג הלחימה הזה. במערב מתארים גישה זו במונח "לוחמה היברידית". בחשיבה הרוסית - השילוב בין אזרחים לחיילים ומיצוי העמימות נראים עניין טבעי - המלחמה החדשה מכונה בפשטות במונח: "מלחמת הדור החדש".
בין החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לביטול הסכם הגרעין לבין תעוזת מדינת ישראל בעימות אקטיבי עם כוחות איראניים בסוריה, קיים מכנה משותף. שני המהלכים מבטאים תפנית מן הדרך שהתקבעה במדינות המערב בעשורים האחרונים, כבחירה, כמעט בכל מחיר, בשימור שגרת היציבות...
ראוי להתבונן מחדש בהבדל בין המודל העזתי המבטא היפרדות מוחלטת, לבין המודל שהתפתח ביהודה ושומרון המבטא היפרדות חלקית, ולשאול באיזה מהם מתפתחת מגמה מועילה יותר לאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל!
בר כוכבא עבר על כלל חשוב באסטרטגיה, שרבים כל כך נופלים בו: לעולם אל תבחר באלטרנטיבה שאינך יכול לעמוד בה במקרה של כישלון. אחרי שתי מרידות-נפל, היה צריך להיות ברור, שהרומאים לא יבררו אמצעים כדי להשריש את התופעה. מעשיו של בר כוכבא לא השפיעו רק עליו, על רעיו לנשק ועל בני דורו, אלא על הריבונות הישראלית לדורותיה, והמחירים הללו היו ידועים מראש...
העתירה שהוגשה לבג"ץ על ידי ארגוני זכויות האדם, למנוע שימוש בנשק חם נגד 'מפגיני הגדר' בעזה גורסת, שאסור לירות באש חיה במפגינים כל עוד הם עצמם לא סיכנו חיים. הדיון הזה הוא הזדמנות לבחון את המדיניות הנוכחית ביחס לאלטרנטיבות.
העובדה - שבשעה הגורלית שלא הייתה כמוה בחיי עם ישראל, מאז כישלון מרד בר כוכבא, עמדה לנו הנהגה בעלת שיעור קומה, בולט בכל קנה מידה היסטורי - אינה מובנת מאליה. התלכדות אקראית כזו בין שעה גורלית לבין מנהיגות הראויה לגודל השעה, היא תזמון מיוחד במינו. מה שחשוב לא פחות הוא העובדה, שאל הרגע הגורלי - למאבק הקמתה של מדינה מתוך סערת המלחמה - בן גוריון הגיע במוכנות אישית מבוססת היטב, לאחר עשרות שנות הנהגה.
סבא יקר. מאז שעלית ארצה לפני מאה שנים הכל השתנה. היית מאמין שחיים כאן כמעט שבעה מיליון יהודים ומתחיל להיות כאן ממש צפוף? חלומכם התגשם מעבר לכל דמיון, אבל הלך והתפתח למקומות שלא תוכלו להכיר. ביקשתם ליצור בארץ יהודי חדש. לא סוחר או מלווה בריבית. לפחות בכמה מנכדיך הצלחת לטעת את ההבנה הפשוטה, אותה היטיב לבטא א.ד. גורדון: "אם לא נעבוד את האדמה, בידינו ממש, לא תהיה האדמה שלנו... אנחנו נהיה גם פה זרים ממש כמו בארצות הגולה."
"הדרך היחידה לשמר את המצב הקיים היא לשנות אותו". למילים אלה - בהן סיכם גודמן את מאמרו - אני בוודאי מסכים. המחלוקת היא על מגמת השינוי. בניגוד להמלצות גודמן, עלינו לחתור להרחבת ההתיישבות הישראלית לקראת שלושה מיליון יהודים בכל מרחבי C, ביהודה בשומרון ובבקעת הירדן!
