בפרשת בהעלותך מצווה משה להכין שתי חצוצרות מכסף. החצוצרות הללו שימשו למתן אות למסע המחנות של בני ישראל במדבר ולהזעקת העדה סמוך לאוהל מועד. תפקידן של החצוצרות לדורות היה לתקוע בהן בזמן מלחמה ובעתות שמחה, חגים ומועדים. החצוצרה במקרא הייתה כלי נגינה הדומה לאבוב קצר ואורכה היה לפי דבריו של יוסף בן מתתיהו פחות מאמה אחת, 48 ס"מ לערך.
בפרשת במדבר מסופר על כך שהלוויים החליפו את הבכורים כעובדי משמרת הקודש. הטעם לקידושם המקדמי של הבכורים היה מכת בכורות, בה ניצלו כנגד בכורי מצרים שהוכו למוות. כך או אחרת ההחלפה תמוהה היות ולא ניתן לה טעם בפרשתנו. יתרה מזאת. החלפה זו מעלה שאלה תיאולוגית סבוכה, האם האל שינה את רצונו בגלל סיבה מתחדשת.
בפרשת בְּהַר מופיע האיסור של לקיחת נשך/ ריבית מאדם שירד מנכסיו. איסור זה מופיע סמוך לגאולה של שנת היובל, ולדיני עבדים הבאים לאחר מכן. מקור האיסור להגשת עזרה לאח או לבן משפחה הוא בחברה השבטית הקדומה, ובאה למנוע עיוותים במעמד השוויוני של חבריה. תוקף האיסור הינו מוסרי בלבד היות ולא מצאנו בכתובים עונש למי שעשה זאת...
פרק כ"א בפרשת אמור עוסק בציוויים מיוחדים ונוספים בנושאי טהרה וטומאה על הכוהנים. לכאורה הדבר איננו מובן הרי כל בני ישראל נצטוו להיות קדושים, ומדוע המקרא מטיל על הכוהנים ציוויים נוספים ומיוחדים? התשובה לכך היא זאת. הכוהן נדרש לשמור על טוהר גופו כדי להגן על קדושת המשכן/מקדש. האיסור להיטמא למת, ואיסורי נישואין שונים, יאפשרו לכוהן להיות באופן תדיר טהור, גם אם איננו עובד באותה עת במשמרתו בקודש.
המאמר עוסק באחת ממרידות היהודים האמיצות והבלתי מוכרות בסיפורי השואה והגבורה, של מרד גטו-לחווא (Lachwa), בבוקר ה- 3 בספטמבר 1942. המאמר מנסה לתקן במשהו את העוול ההיסטורי הזה!
בתחילת פרשת שמיני נאמר למשה אהרון וזקני ישראל, שאם הם יבצעו את המוטל עליהם כבוד ה' יראה אליהם ואל בני ישראל. צירוף המילים כבוד ה', רווח במקרא במקומות רבים, אלא שיש לו פרשנויות שונות בהתאם למקום בו הוא נאמר.
פרשת צו ממשיכה לעסוק בפירוט מעשי הקורבנות מעבר לפירוט שכבר נאמר בפרשת ויקרא. בין שאר הקורבנות בהם היא דנה, מובא קורבן המנחה שהיה מובא למשכן/מקדש בדרך כלל מן הצומח. רוב המנחות היו עשויות מסולת חיטים ומיעוטן מסולת שעורים. משמעות המונח מנחה היא מתנה, שמטרתה פיוס וריצוי לאותו גורם שאליו המנחה מובאת.
