האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
לד"ר כריסטין מרגרט בלייזי פורד היקרה והמלומדה, שלום רב, "למה השופט ההוא, יכול מבחינתך, מומחית דגולה מאד, לכהן כל השנים כשופט בכיר בערכאות השונות בארה"ב ולהכריע הכרעות הרות גורל, כשאת גבירתי המלומדה, שותקת ומסתירה – כל אותן שנים, את סיפורך המחורר כגבינה שוייצרית, ורק כשנבחר לכהונת שופט בביהמ"ש העליון התעוררת ומצאת בו פסול"?
עו"ד פנחס פישלר ידוע ביכולתו ליצור מיתוגים ש'נדבקים' למשטרת ישראל ולא יורדים ממנה. המותג המוצלח ביותר שלו הוא, מן הסתם, משטרת לואי דה פינס. סלוגן (מסר פרסומי קצר וקליט) אחר שטבע לפני כמעט עשרים שנה – ושנקלט גם הוא – היה "משטרה בתנועה מגונה". הסלוגן הזה בא לתאר מצב, לפיו כחולי המדים, האמונים על אכיפת החוק, מרגישים עצמם פטורים ממנו, ומרשים לעצמם – כשהם נוהגים ברכב המשטרתי, וגם כשהם מחנים אותו – כמעט הכל…
האמת כואבת ומדאיגה, אך היא חייבת להיאמר: אין לנו משטרה אחרת. אלא, שהמשטרה כיום היא בבחינת תרנגולת כחושה, חולה ומרוטת נוצות. היא משוועת למומחה בעל שם (עולמי?) שיציל אותה, וישיב לה את כבודה האבוד. שיחזיר את התקווה, לנוכח הייאוש מתפקודה הנוכחי, המאפיין גם את אדישות הציבור…
כמשה רבנו, ראה מר גל הירש, את כס המפכ"ל, בואך ירושלים, מול גבעת התחמושת, ואל הכס הנכסף לא בא. לא התיישב עליו. היו, שהשמיטו את הקרקע תחת רגליו. 'סיכול ממוקד' כבר אמרנו? 'הוא לא משלנו' כבר הזכרנו? ומחר, חלילה, את ה'תרגיל' הפסול והנפסד הזה יעשו לכם או למי מבני ביתכם… רק אל תגידו "לי זה לא יקרה". הנה, באתי והזהרתי. מפחיד? מצמרר? מרטיט? – בטוח שחייב בטיפול שורשי ויסודי – ויפה שעה אחת קודם.
בעת האחרונה נזקקתי לצורכי עבודתי לדוגמאות מייצגות של תיוג מוצלח בתחומים שונים של חיינו: פרטי, ציבורי, פוליטי וכדומה. אחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של תיוג שנקלט והפך למותג ציבורי נמצאה כאן, ממש מתחת לאפי, והקרדיט עליה כולו של עו"ד פנחס פישלר, והקריקטוריסט, משה הלוי…
בעוד חודשים ספורים, המפכ"ל המסתיר אמור לסיים את תפקידו וללכת הביתה. חלומו הגדול – להיוותר בתפקיד עוד שנה. "לקבל אורכה" – כך זה קרוי ב"סלנג". כאן טמונה בעיה קטנה. על מנת "לקבל אורכה" צריך להראות ל"מועצת המנהלים" שאתה "שווה משהו". שיש לך "קבלות". שהבאת תפוקה חיובית. שתרמת תרומה משמעותית למערכת בראשותך. "מועצת המנהלים" היא במקרה זה הממשלה.
אלה שדאגו לייצר את מסמך יצחקי בחדרי חדרים, ואלו שהדליפו, הם האחראים על אכיפת החוק, על חקר האמת, וגם על חקירות תיקי 1000, 2000, 3000 ו־4000. אלה שחובה לחקור אותם ולדרוש את פשר מעשיהם – באים לחקור אותנו! בבחינת המותר למלך, אסור על העבד. אז מי ישמור על השומרים? מי יפקח אחר המפקחים ויסתום את החורים?!
כבר שנים, סיווג תיקי חקירה בעילות שונות, למעט "חוסר אשמה", מותיר כתם במרשם הפנימי המשטרתי – זה המנוהל על ידי המשטרה, על פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. כתם מיותר ונוראי, שמאחוריו רק משחקי סטטיסטיקה של המשטרה, המנפחת, באופן מודע ומלאכותי את הישגיה…
כשהגמל אינו רואה את דבשתו – כשהגוף רקוב מהיסוד – כשאין פיקוח ובקרה – כשטיפה של אומץ אין בנמצא – או אז אני מתחיל עם שאלות ה'למה'. למה מה שמותר למולך אסור על העבד? למה מה שמותר לרב, אסור על תלמידו? למה חסרה אותה הרגישות המוסרית הצריכה והמתחייבת – מתבקשת? היכן מושג הערכיות? להיכן נעלם השכל הישר? איה היא הדוגמה האישית? נעלמו המה כלא היו. נבלעו לתחתית השאול. והנה, חזרנו לכור מחצבתנו בבחינת: "הדרא קושייה לדוכתא" היא: מי ישמור על השומרים? מי יאכוף על האוכפים?
רגע. אז יבואו הטהרנים ויצעקו: "אז מה אתה רוצה לא לחקור?". לא אמרתי. ההיפך. אמרתי לחקור. אבל לחקור גם את אלו שכבשו את עדותם עד עכשיו. לחקור את המניעים. לחקור את הכוונה. לחקור את הכל – להציף אחת ולתמיד את האמת – כמו גם את מכלול תרבות הרקב הארגוני הזה…
