סונה

השיעים הם אחד משני הזרמים המרכזיים באסלאם, המהווים כ-10-15% מכלל המוסלמים, והם מרוכזים בעיקר באיראן, עיראק, לבנון ובחריין. הם מאמינים כי עלי, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד, היה צריך להיות יורשו החוקי של הנביא, וכי ההנהגה הדתית והפוליטית של האסלאם שייכת לשושלתו (האימאמים). המחלוקת הזו, שהחלה במאה ה-7, הובילה לסכסוך דמים ארוך בין השיעים והסונים, הכולל רדיפות הדדיות, עימותים פוליטיים ודתיים, ומלחמות אזוריות, כמו המלחמה בעיראק וסוריה. הסכסוך נובע לא רק ממחלוקות תאולוגיות אלא גם משאיפות פוליטיות ותחרות על ההגמוניה בעולם המוסלמי, שמעיב אף על הסכסוך שבין היהדות והאסלאם.

דמות המהדי – המשיח האסלאמי – ממלאת תפקיד מרכזי במתח והסכסוך ההיסטורי בין הסונים לשיעים, משום שהאמונה בו שונה בין שתי הקבוצות, והיא מהווה ביטוי להבדלים עמוקים בהשקפת העולם הדתית והפוליטית של כל אחד מהזרמים. המתח הזה התפתח לאורך ההיסטוריה ותרם לסכסוך בין הקבוצות על זהות מנהיגותית, צדק דתי, ונאמנות פוליטית. בפשטות ניתן לקבוע שהמהדי מבטא את חזון אחרית הימים של כל אחד מהפלגים באסלאם, שבו הוא מאמין, שהאחר יקבל את אמונתו או שיכחד…

מהם הגורמים לשנאה ההיסטורית בין השיעים לסונים? מחלוקת השיעה-סונה נובעת בראש ובראשונה מהמאבק על ירושת הנביא מוחמד, עם מותו בשנת 632 לספירה. בנוסף לסוגיית ההנהגה, קיימים הבדלים תאולוגיים עמוקים ביניהם: הסונים מבססים את אמונתם על המסורת (הסונה) של הנביא, בעוד השיעים מייחסים משקל רב לאימאמים, שהם מנהיגים רוחניים שנחשבים לצאצאים ישירים של עלי וחוסיין, ומהווים סמל לסמכות דתית.

מי שקידש את ירושלים היו בני אומאיה הסונים, שביקשו להקים מרכז דתי מתחרה ולמכה ולמדינה. מאז, האסלאם הסוני רואה בירושלים את המקום השלישי בחשיבותו, אבל לא השיעה המסורתית. עבורה, העיר השלישית בחשיבותה היא נג'ף בדרום עיראק, שם קבור עלי מייסד השיעה, ואלפים מחכמי השיעה לדורותיהם. הם החלו לגלות עניין בירושלים רק אחרי מהפכת חומייני, ב- 1979, כמשקל נגד להצלחת הציונות הנתפסת כמרידה באסלאם.