הרבה כעס עורר בקרבכם המאמר מאתמול, שעסק ב'מפעל הזבל' של המשטרה, ותגובות קשות חטפתי מכם. מעבר ל'ירידות' האישיות, היו גם סוגיות ענייניות, ואמירות המחייבות תגובה. המאמר משיב לשאלה, על מה מסתמכים טיעוני. הוא מביא מקורות, בעברית ובאנגלית, ואתם מוזמנים להעמיק בהם. משעשיתי זאת, הגיע תורי לשאול: אתם גאים בכלל המקצוע שלכם? אוהבים אותו? אתם רואים בעצמכם שוטרים מקצועיים? אז איך אינכם מכירים חומרים בסיסיים על משטרה? זה לא חלק מהאחריות הציבורית שלכם? רופאים נוהגים כך? עורכי דין? עובדים סוציאליים? ממתי הזיעה היא תחליף לשכל?

'מפעל הזבל של הארגון' הוא כינוי למכלול פעולות הסרק המבוזבזות של ארגון, שאינן מייצרות ערך: כשלים ונפל בפס הייצור; בזבוז בחומר, באנרגיה, בזמן, במקום, ובמאמצים פקידותיים וניהוליים. כחמש מאות שוטרי סיור - בשנותיהם הראשונות במשטרה - עוזבים מידי שנה את משטרת ישראל. אלה שוטרים שהושקעו בהם ממון, ומאמצים רבים בהכשרות, והכל ירד לטמיון. רובם אינם עוזבים בשל חוסר התאמה למשטרה, אלא בשל חוסר התאמה לתרבות הארגונית...

עד היום למדנו, שמה שמבדיל משטרה בחברה דמוקרטית ממשטרות במדינות אחרות, הוא שני אלמנטים הבסיסיים שחייבים להתקיים: מתן לגיטימציה למשטרה; ואמון ציבורי בה. האבדן העקבי והמואץ של שני האלמנטים הללו במשטרות המערב, מחייב - בהיעדר לגיטימציה אזרחית - להישען, יותר ויותר, על לגיטימציה שלטונית, כמו במדינות הדיקטטוריות. משמע, הרבה פחות קשב לציבור; פחות שיתוף פעולה עמו, ומטבע הדברים, אלימות משטרתית גוברת מצד שוטרים, שהחרדה האישית שלהם לקיומם תלך ותתעצם!

עם מסמך או בלעדיו, אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז - זה ברווז... בעובדה, ניתן להצביע על יכולת מוכחת של השותפות: משטרה פרקליטות, להיפטר מפוליטיקאים ומבעלי תפקיד שעלולים לסכן אותם, על ידי תזמון חקירות ברגעים קריטיים: על המקרים הללו ניתן למנות את סיכול מינויו של הנשיא כיום, ראובן ריבלין לשר המשפטים; של רפאל איתן לשר לביטחון הפנים; של יעקב נאמן לשר המשפטים; של גל הירש כמפכ"ל; ועוד. היה זה הנשיא, ראובן ריבלין, שכינה את השותפות הזו "כנופיית שלטון החוק"...

קראתי בתדהמה את מאמרו של אלון חכמון בעיתון 'מעריב' מאתמול תחת הכותרת "מפכ"ל המשטרה מציג: כך נמנע מראשי הרשויות לעבור על החוק". האם כולם עוברי חוק? התשובה היא חד משמעית לא! יתרה מכך, האם המצב במשטרה טוב יותר? בעבר, ובעיקר בשנים האחרונות אנחנו עדים , לצערי, לתופעות שחיתות של אנשי משטרה מהרמה הבכירה ביותר ועד לשוטרי השטח. על מי אנו מתנשאים, ולמה? מה זכותנו להדביק סטיגמה על אחרים?

ב- 1947, ערב מלחמת העצמאות, קיים דוד בן גוריון השתלמות ממושכת בנושא תורת הביטחון של ישראל, אותה כינה "סמינר". בסיומו פעל חודשים הבאים פעל תוך מאבקים מתמידים עם מפקדי שטח, ליישום המסקנות שלו. זה מה שאלשיך צריך לעשות, בהתאמות, כדי לבנות תורת הפעלה הוליסטית ושלמה. עליו להקדיש יום בשבוע ללימוד הסוגיות הבסיסיות ולבקש מהציבור סבלנות. עליו לזמן בכל סוגיה כל מי שרלוונטי, לוודא שהוא שומע את מגוון הדעות הרלוונטיות לכל נושא ונושא, ואז, לגבש דעה בשלה ולעגן אותה בתורת ההפעלה החדשה של משטרת ישראל.

שני משגים בסיסיים עשה אלשייך עם היבחרו, כולם קשורים לבחירה שגויה של עוזרים: טעות ראשונה היא הכנת תפקיד לא ממוקדת ולא מספקת, שמחייבת ניסוח תפיסת הפעלה מחדש; טעות שנייה היא בחירת הצוות האישי המקיף אותו. עתה נזקק אלשיך ל"אתחול" מחדש תוך כדי תנועה… הוא חייב לגבש תפיסת הפעלה סדורה וכתובה למשטרת ישראל, שתוכן בסיוע האנשים הנכונים, לשם שינוי. במקביל, עליו להחליט אם ברצונו להישאר עם צוות העוזרים הנוכחי. במידה וכן, זו החלטה שסיכון ממשי בצידה, אבל, הם אנשים נבונים ויכולים ללמוד...

המנגנון המשטרתי הוא היישות הארגונית, שיש לה רצון משלה, ויכולת להשיג את מטרותיה. היא מחברת את אנשי הארגון דרך התרבות הארגונית, וכמו נמלים בקן, הם פועלים (כמעט) כאיש אחד למען הבטחת המטרות הללו. כמו השד בסיפור אלדין, המנגנון עומד תמיד לרשותם של בעלי העוצמה בארגון, ופועל למען שימור כוחם. בעיני המנגנון, רוני אלשיך הוא "פולש זר" למשטרה למשטרה, שיש לנטרלו, לדאוג שלא יבצע שינוי, ולצרוב בתודעה הציבורית ובתודעת מקבלי ההחלטות, לשנים רבות, את העובדה שהצנחת מפקדים למשטרה נדונה לכישלון…

הסוגיה של המלצות המשטרה בתיקי חקירה - שעלתה בעקבות המלצת המשטרה בעניינה של שרה נתניהו - מעוררת ויכוח תורתי במדעי המשטרה, והתשובה עליה איננה חד משמעית: מצד אחד, אנחנו לא חיים בעולם אידאלי. גם המשטרה וגם הפרקליטות נתונות ללחצים - ואף לאיומים - מצד פוליטיקאים בכירים. העובדה שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין והפרקליטות סוגרת, יכולה להוות אינדיקציה לשחיתות שלטונית. מהצד האחר, מה ההיגיון להוסיף למשטרה עוצמה, הרי ממילא גורל התיק איננו נתון בידה... כך או כך, דומה שבשל הסערה התקשורתית, הוויכוח הוכרע, ומשטרת ישראל לא תמליץ יותר על תיקי חקירה... לפחות לא בתקופת אלשייך!

התרבות המשטרתית איננה רק הטרדות מיניות. אחד הצדדים הבעייתיים ביותר שלה הוא אלימות השוטרים, שמכילה לפחות מרכיב אחד מתוך שניים אפשריים: חוסר הצידוק למעשה; וכשיש צידוק, חוסר פרופורציה בין מידת השימוש בכוח, למידת הצורך הנדרש, לצורך השגת התכלית המשטרתית. הטיפול באלימות השוטרים קשה וסיזיפי. תוצאותיו אינן מעודדות, בדרך כלל, אך מבטיחות התנגדות בוטה לשינוי מצד המנגנון המשטרתי, והרבה אי שקט במשטרה ובתקשורת. זו הסיבה שרוב מפקדי המשטרה מעדיפים לוותר על הטיפול בבעיה, בתקווה שלא 'תתפוצץ' בקדנציה שלהם.