המודל המוצלח של מדינות בעולם הערבי הוא כווית, קטאר, ועוד שבע אמירויות שמאוחדות באיחוד האמירויות. אלה הן מדינות מצליחות, עשירות ושלוות. כל מדינה/אמירות בנויה על בסיס שבט אחד. לכן היא יציבה ושוחרת שלום. זאת, בניגוד למדינות ה'רגילות': המודל האחד הוא המדינה המודרנית הסטנדרטית, שאנחנו מכירים: עיראק, סוריה, לוב, אלג'יריה, לבנון, במידה רבה תימן, ירדן, מרוקו במידה לא קטנה... אלה מדינות, שמה שניתן לומר על כולן זה שהן כושלות, או קרובות להיות כושלות בגלל היותן קונגלומרטים. זאת אומרת, צירופים לא מלוכדים של עדות וקבוצות שבטיות; אתניות; ודתיות, שנוטות לנהל סכסוכי דמים ביניהן, וזקוקות לאויב כדי להתאחד. לכן, יש להחיל את מודל האמירויות גם ביהודה ושומרון, ובנפרד, להכיר בעזה כמדינה עצמאית.

הסכמי אוסלו ועליית אליטת ההון לעמדות כוח, הולידו גישה הרואות בציונות את הבעיה במזרח התיכון. ה'פתרון' לכך היה 'חזון שתי המדינות: מדינה פלסטינית ביו"ש ובעזה, ומדינת כל אזרחיה בגבולות הקו הירוק, שתתאחד עם הזמן עם המדינה הפלסטינית. חוסר ההיגיון של הפתרון הזה במציאות המזרח תיכונית הוליד הצעות אלטרנטיביות רבות. לכל אחת מאלה מוקדש פוסט נפרד. מאז ה- 7/10 הבינו כבר רוב הישראלים, כי אין תחליף לשליטה ישראלית מוחלטת בין הים לירדן.