האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
רפורמות קרובות צפויות במשטרה, וחרושת השמועות גועשת. על פי 'ניצב-משנה שמועתי', ייפרד סוף סוף הסיור – ביחד עם המשמר האזרחי הגוסס מאגף המבצעים, ויהפוך לאגף משלו (למה המשא"ז גוסס? כי משטרת ישראל לא אוהבת מתנדבים, אבל זה כבר נושא למאמר אחר…). אל תזלזלו בעוצמת השינוי הזה, שאם יבוצע, יבצע המפכ"ל אלשייך צעד גדול לקראת הבראת המשטרה…
האם יכול, באמת, להיות חוק אחד לעיר ולפריפריה? על פי האמנה שבין המשטרה לאזרחים בחברה דמוקרטית, הם העניקו חלק מחירויותיהם למשטרה כ"הלוואה מתמדת" ("Perpetual Loan"). בתמורה הם אמורים לקבל סדר ובטחון. אבל, מה אמורים לעשות אזרחים, כאשר השלטון (באמצעות המשטרה) אינו פורע את ההלוואה?
מקרים של כבאים-פירומנים מוכרים בעולם, כיוון שמה שמשותף – לכבאים ולמציתים כאחד – הוא המשיכה לאש… כך למשל, פרסמה ד"ר חגית לרנאו מאמר על הכבאי-הפירומן מקליפורניה; ידוע גם מקרה של כבאי גרמני, שגרם לעשרות דליקות נשלח למאסר. הוא נהג להצית, לברוח ולשוב במדי כבאי (ynet, 2015). להלן סיפור על כבאי-פירומן תוצרת ישראל, סרן יוסף לב – מפקד תחנת כיבוי – שהיה מצית סדרתי…
במהלך המחצית השנייה של שנות השמונים ועד 1991, התרחשו הצתות רבות ברחבי קליפורניה. שירותי הכבאות סברו כי חלק גדול מההצתות נעשו על ידי פירומן יחיד, אשר השתמש במנגנון השהייה ייחודי שיצר מסיגריה דולקת ואגד גפרורים עטופים בבד דליק. צורת מנגנון ההשהיה זיכתה אותו בכינוי 'פירומן הכריות', ולהערכת החוקרים הוא היה אחראי על כ-2000 הצתות ברחבי קליפורניה. בסוף 1991 נעצר כבאי כחשוד במעשה, הועמד לדין והורשע בארבעה מקרי רצח והצתה של עשרות שריפות…
המחקר בתחום אכיפת החוק מראה, פעם אחר פעם, כיצד יישום חקיקה מושפע מנוחות ארגונית ותפיסות אידאולוגיות של אנשי רשויות אכיפת החוק, שאת פעולתם מבקש המחוקק להסדיר. לכן, ללא התגייסות מכוונת של פקידי מערכת השלטון, עלולים החוקים החדשניים והמתקדמים ביותר להפוך לאות מתה. כך קורה גם בתחום האיזוק האלקטרוני!
תופעת נטילת החוק לידיים על ידי בודדים ואו קבוצות, חייבת להדליק נורות אזהרה לארגוני מערכת אכיפת החוק בכלל ולארגון המשטרה בפרט. תופעה כזאת מלמדת שיש בעיה עם הלגיטימציה של המשטרה והאפקטיביות שלה!
זהו מאמר המשך של ד"ר עידן ירון, העוסק בתופעת ה'התאבדות באמצעות שוטר'. הספרות העוסקת בסוגיה זו מגלה כי כל מקרה הוא ייחודי ומציב אתגרים משלו. אין בנמצא רשימת תיוג המזהה תגובה מוגדרת כנאותה.
קיים הבדל מהותי בין תפיסת מערכת אכיפת חוק לבין ראיית המערכת כ'צדק בפלילים': בעוד שהתפיסה הראשונה מניחה כי תכלית קיומה הוא לאכוף את החוק באמצעות הענשת מפרי חוק, הרי גישת ה'צדק בפלילים' מניחה כי תכלית המערכת היא ליצור צדק. זו התאוריה. ומה אצלנו?
אם הייתי צריך להגדיר את היחסים של גמלאי המשטרה עם המערכת, הייתי מכנה אותם יחסי אהבה-שנאה: מחד גיסא, אהבה עזה לארגון שנתת בו את מיטב שנותיך ושהיית חלק מהתרבות הארגונית שלו; מאידך גיסא, תרעומת המגיעה לעתים עד לאיבה ממש למערכת שאינה יודעת לתמוך באנשיה ולגבותם, שמפרישה רבים מהם עם טעם מר בפה, ושמרגע שהשתחררת מכבלי התרבות הארגונית, ואתה מתחיל לפתח ראייה של אזרח, אתה מבין עד כמה היא רחוקה ממה שמשטרה בחברה דמוקרטית צריכה להיות! בטוחה ב"נאמנותם", פנתה המשטרה לגמלאיה, והזמינה אותם ליטול חלק ב'חשיבה' המשטרתית. אבל, מרגע שהחלו גמלאים להעלות שם ביקורת, הם פשוט נחסמו, נמחקו ואף נזרקו החוצה מהמערכת, עד שיבטיחו "להתנהג יפה"…
בשנים האחרונות הפכה סוגיית ההטרדות המיניות לסוג של משחק בכיסאות מוזיקליים: למי שאיננו מכיר, מסדרים בשורה כיסאות שמספרם קטן באחד ממספר המשתתפים. מושמעת מוזיקה, וכל זמן שהיא מושמעת, מסתובבים המשתתפים סביב הכיסאות, אך אסור להם להתיישב עליהם. עם הפסקת המנגינה על כל משתתף לתפוס במהירות כיסא להתיישב עליו. זה שנותר עומד, יוצא מהמשחק…
