'חרדת ההתחלפות' או 'חרדת ההדחקה' של אליטות (Anxiety of Displacement; replacement anxiety) היא תופעה סוציו-פוליטית שבה אליטות קיימות - או קבוצות הרואות עצמן כאליטה לגיטימית - מפתחות חרדה עמוקה מפני אבדן מעמדן, כוחן והשפעתן התרבותית לטובת קבוצות אחרות. חרדה זו היא דלק רב-עוצמה ליציאה למאבק, על מנת להגן על "הסדר הישן" ולהשיב את ההגמוניה האבודה לידי האליטה המאוימת. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', אודות חרדת ההתחלפות והשלכותיה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

פסק הדין שניתן ב- 7 בספטמבר 2025, בעניין המזון שמקבלים האסירים הביטחוניים - מינורי לחלוטין. אז מדוע המהומה? כי בית משפט נמצא במשבר לגיטימציה חמור, ומי שמכניס את ראשו ללא הרף לביצה הפוליטית, מאבד את היכולת שלו לפסוק גם במקרים הפשוטים והאלמנטריים ביותר.

השימוש בתביעות השתקה ככלי, טומנת בחובה סכנות לא מעטות עבור התובע. אחת מהן היא הדרישה לגילוי מסמכים. זהו הליך פרוצדורלי שגרתי בכל תביעה אזרחית, ולא רק בתביעות לשון הרע, אבל דווקא בתחום זה, עצם הסכנה שהתובע יעמוד מול צו לגילוי מסמכים, מהווה גורם מרתיע בפני הגשת תביעה בפועל.

השתקה תמיד הייתה טקטיקה מוכרת ב'ארגז הכלים' של בעלי העוצמה. היא מבטאת את תרבות ה- WOKE הגורסת, שכל מי שאינו מסכים איתנו - מפרטים ועד לציבור שלם - מגלם בתוכו רוע גמור, שיש לסלקו מחיינו הציבוריים, המקצועיים והאישיים. תביעת השתקה היא ניצול הפרקטיקה המשפטית של תביעת לשון הרע כדי לסתום פיות לצד היריב בדרך אפקטיבית שמחירה גבוה עבור המושתק. ריכזנו עבורכם את המאמרים שהופיעו באתר 'ייצור ידע', על השתקה ותביעות השתקה, על פי הכותבים (בסדר הא"ב). קריאה מועילה.

קריקטוריסטים אינם עיתונאים "רגילים", אלא אמנים של ביקורת ויזואלית. ובכל זאת, לא אחת נאלצים קריקטוריסטים לעמוד מול תביעות לשון הרע, שמבקשות להצר את חופש הביטוי ולמתוח קו בין סטירה לגנאי. בישראל, עלה הנושא לסדר היום כשפורסם בתקשורת כי הוגשה תביעת השתקה כנגד אחד הקריקטוריסטים הבולטים בימין, אור רייכרט.

בהחלטה נדירה, מותח נציב תלונות הציבור על שופטים, השופט בדימוס אשר קולה, ביקורת על התנהלותו של יצחק עמית, ששיבץ עצמו כראש ההרכב בעתירות לשכת עורכי הדין נגד החוק שמקצץ את סמכויותיה של הלשכה, ובה בעת נושא את נאום הפתיחה בכנס השנתי המרכזי של הלשכה באילת... שינוי שיטת בחירת נציב התלונות, ומינויו של קולה, מסתמן להיות אחד הדברים החשובים שהממשלה הזו הצליחה לעשות!

חופש הביטוי איננו רישיון להפקרות. מאז מחאת קפלן וכיום גם סביב החטופים, חסימות כבישים מתבצעות כעניין שבשגרה, בלי היתר ובלי שליטה. זו לא דמוקרטיה, זו הפקרות. מה שמתרחש בכבישי ישראל בשנים האחרונות, בחסות היועצת המשפטית לממשלה, חורג מזכות ההפגנה והופך לאנרכיה.

פתיחה בחקירה היא השיטה. זה שמסתבר, שמדובר בעלילה, בשקר, ושמהפרשיה המופרכת הזו לא יצא כלום - כמו בפרשת הצוללות ובאחרות - זה כבר לא משנה. העיקר שתושג מטרת 'הדיפ סטייט'.

המאפיה תמיד פועלת באותה שיטה: שומרים את האנשים למטה, כנועים, מפוחדים, שלא יעזו לאתגר את ההגמוניה. בישראל קראו לזה "תפירת תיקים": גברת כוחנית אחת, שמנצלת את מעמדה כדי לחסל איומים על ה'דיפ סטייט'. זה לא שלטון חוק. זו שיטה. זו שליטת מאפיה.

המשבר סביב מעמדו של בית המשפט העליון בישראל מעלה שאלות יסוד על כוח, גבולות ולגיטימציה. אנלוגיה מעניינת, שתעמיק את הבנת הדינמיקה הזו, היא דמותו של שמשון המקראי: שופט כריזמטי משבט דן, שחרג מגבולותיו האישיים והמוסדיים, שילם מחיר כבד, והותיר לקח רלוונטי לימינו.