האתר של ד"ר פנחס יחזקאלי
כמו תמיד – בסוף הכל מתחבר: החוקרת רינת סבן, היועמ"שית גלי בהרב מיארה, הפצ"רית יפעת תומר ירושלמי, ראש אח"מ בועז בלט וכמובן גם הקשר לתנועה לאיכות השלטון. גילוי עריות רב משתתפים בין בג"צ, היועמ"שית, הפרקלטות והפרקליטות הצבאית, התנועה לאיכות השלטון והמשטרה.
בשונה מפרסי נובל במדעים המדויקים, המוענקים על הישגים אמפיריים מוכחים, פרס נובל לשלום מתפקד לא פעם ככלי נורמטיבי־פוליטי. הוא אינו רק פרס על פעולות עבר, אלא מנגנון של “ריסון מונע”: הענקת לגיטימציה מוסרית, שמצמצמת מראש את מרחב הפעולה של מקבליה.
לידיעת היועמ"שית: דווקא יש מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר, והכאוס ברחובות השיג הרי את ההיפך הגמור. לכן, סוף מעשה במחשבה תחילה. כשאליטה יוצאת ל'קרב האחרון' ללא הערכת סיכונים נכונה וללא הערכת מצב דינאמית מפוקחת, היא רק מאששת את הנחת העם שהסטגנציה נטלה ממנה את היכולת למשול.
בשיח הציבורי הישראלי קיימת נטייה לראות את תופעת ההתאסלמות כבעיה אירופית – תוצר של הגירה המונית, קריסת מדינות הלאום ואליטות פרוגרסיביות שאיבדו את אמונתן בעצמן. אלא שמבט מפוכח מגלה כי אותם תהליכים ממש מתקיימים גם בישראל. לא בשוליים, לא בעתיד, אלא כאן ועכשיו.
הרחבת חוקי ההגנה העצמית – ובראשם “חוק דרומי”, אינה קריאה לאנרכיה, אלא התאמה למציאות. יש לעגן חזקה משפטית ברורה של הגנה על חיים ורכוש בפריפריה ובאזורי הסְפַר, באזורים שבהם המדינה אינה מסוגלת להבטיח ביטחון שוטף. חלוקת נשק מבוקרת וגיבוי משפטי למי שמגן על ביתו – וגם על רכושו – אינם איום על שלטון החוק, אלא תנאי לשימורו.
'האליטה כמאפיה' אינה עלבון פוליטי אלא אבחנה סוציולוגית. היא מתארת מצב שבו אליטה חדלה להיות מנגנון של מצוינות והובלה, והופכת למנגנון של שימור עצמי. ההיסטוריה מלמדת כי אליטות שאינן מתחדשות, אינן שקופות ואינן נושאות באחריות, מוחלפות בסופו של דבר, לעתים באבחה דמוקרטית, ולעתים תוך משבר עמוק.
בסופו שלח דבר, היה אלי פלדשטיין קרבן של 'מסע צייד' נגד בנימין נתניהו, שהסתיים בכלום ושום דבר, לא כי פלדשטיין סרב לשתף פעולה (נטען כי הוא הציע לשמש עד מדינה פעמיים), אלא פשוט לא היה לו מה למכור, ו'מסע הציד' כנגד נתניהו נתקל במבוי סתום.
הבקעה (Breakthrough או Penetration) היא אחד המושגים המרכזיים והעתיקים ביותר בתורת המלחמה. מאז ימי הצבאות המסודרים הראשונים ועד ללוחמה הרב־ממדית במאה ה־21, ההבקעה משמשת מנגנון הכרעה שמטרתו לפרק את המערכת הצבאית של האויב לא באמצעות שחיקה הדרגתית, אלא על ידי חדירה ממוקדת לנקודת תורפה קריטית, והפיכתה לקריסת עומק מערכתית.
בעוד שבעבר האיחוד האירופי היה יכול "לחנך" מדינות קטנות כמו סלובקיה באמצעות איומים כלכליים, הנוכחות של בעל ברית חזק בבית הלבן משנה את מאזן הכוחות. הציר של ראש ממשלת סלובקיה, רוברט פיקו, כבר אינו אי מבודד; הוא חלק מרשת טרנס-אטלנטית שמבקשת להגדיר מחדש את המערב.
ההתעלמות מבגידה אינה מעלימה את מה שנחשב בצדק לתופעה האנושית הבזויה והמסוכנת ביותר לקיומה של חברה. אבל יש בעיה עם חוקים, מכיוון שהפרוגרס – שהשתלט על המשפט האקדמיה והתקשורת – כופר במשמעות המקובלת של מלים, מושגים ומונחים, בהגדרות, במובן מאליו, בנורמה, בשכל הישר ואפילו במדע…
