לנשיא פוטין ברור כי למרות כל עוצמתו הצבאית - שהופעלה עד כה רק בחלקה - אין ביכולתו לפעול, כשהוא משוחרר מאילוצים מרסנים. עם זאת, ברור לו כי מה שלא יהיה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לצאת מובס מהמלחמה. בתודעה זו יעשה כמעט הכול על מנת לנצח.
מה אחריותם של הנשיאים, זלנסקי וביידן למה שמתחולל באוקראינה? ביידן מתגאה שהוא ידע הכל וגם העביר לזלנסקי. שניהם ידעו. מה הם עשו עם זה? למה לא לקחו את הנשיא הרוסי פוטין ברצינות? האם אין לו תביעות שראוי לקחת אותן ברצינות? שניהם יכולים היו בקלות למנוע את המלחמה, בהקפדה לא לייצר איום צבאי מתהדק על רוסיה, כפי שתופסים זאת רוסים רבים.
פוטין מתנהל בהיגיון תרבותי רוסי, שמוכן לצאת למסע מבלי להתחייב מראש ליעד סופי מוגדר. הרעיון הרוסי הוא שפשוט מעזים ומכניסים למערכת וקטור, שיחולל התהוות חדשה; אלא זו יכולה גם להיות בלתי צפויה...
בכל דרך, ההתרחשות באוקראינה מעניקה למדינת ישראל הזדמנות פז להתבוננות מחודשת בהנחות היסוד לבניין הכוח של צה"ל, למול סכנה ממשית למלחמה שעלולה להיות עוצמתית, ארוכה ורחבת היקף.
בכל תהליך יש נפל; ובמערכת מבצעית, כשלים הם תמיד חלק מהעשייה. תועלותיו המבצעיות של גדוד 'נצח יהודה' עצומות, הישגיו גדולים; וגוברים בהרבה על הבעיות הנוצרות מהרכבו המיוחד. אז, כל שנדרש הוא ללמוד היטב את הלקחים; ליישם, לוודא שהפיקוח על החיילים טוב ואפקטיבי, ולהמשיך הלאה.
נכון לסכן לוחמים גם כשניתן לחסל את מחבלים מהאוויר משתי סיבות: הראשונה, היעדר חיכוך ישיר מביא לפער רלוונטיות, והאויב מסתגל מהר; והשנייה: אין ריבונות בלי נוכחות קרובה בכל תחום. גם בלחימה במפגעים!
איום המלחמה הרוסי בגבול אוקראינה נראה לכאורה כאירוע אירופי, ללא השלכות בטווח המיידי למזרח התיכון. אולם, בגורמי היסוד המניעים את ההתרחשות, מתבטאת מגמה שצריכה לסמן גם בעבור מדינת ישראל תפנית אסטרטגית.
ייחוד גבורתם של לוחמי הל"ה, לא נולד רק מסיפור לחימתם העיקשת עד מותם בקרב. ההקשר המיוחד שהיה כרוך בזיקת יישובי גוש עציון לירושלים בהגנתם זה על זה, בנאמנות לשבועה ההיא על נהרות בבל - אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני - הוא זה שעשה את גבורת הל"ה, לאירוע מכונן במרכזה של תודעת מלחמת הקוממיות, ובמיוחד באותם ימי חורף תש"ח. זו גם המשמעות הנעלה של ירושלים הקדושה, שתרמה להצבת הל"ה כנקודת ציון בזיכרון הלאומי שנחקק לדורות.
