בנושא החומה, לקחנו פתרון טקטי נקודתי והפכנו אותו לפתרון אסטרטגי כושל... המצב דומה לאוכלוסיית אסירים הבונה במו ידיה את בית הכלא שלה, כשהיא משוכנעת שהאסירים הם דווקא אלה, שנותרו בחוץ...

מבחינה מנהיגותית, דוד בן גוריון לא היה שואל את היועמ"ש בנושא מינוי הרמטכ"ל בתקופת המעבר. שאלה כזו היא, קודם כל, שאלה מנהיגותית ולא משפטית. היא צריכה לנבוע מהיושר העמוק של חובת המנהיג לעם ישראל.

הגם שהבחירה ברמטכ"ל נעשית על ידי הנהגה פוליטית, שיש לה גם שיקולים פוליטיים, הרמטכ"ל צריך להיכנס לתפקידו נקי מכל זיהוי פוליטי.   

המלחמה באירופה מציבה בפני מדינת ישראל אתגרים ואף איומים משמעותיים, לצד הזדמנויות ייחודיות. המאמר מפרט את המסקנות שישראל צריכה לאמץ לעצמה.

ברור לחלוטין, שחלומות גדולים כמו גם שקיקה להר הבית חייבים בסנכרון ריאלי. כאן אולי טמון ההבדל ביני לבין שני ליטמן. חלומות גדולים מעוררים בה חרדה שמא לא ירוסנו כנדרש. בתפיסתי הציונית לחלום גדול יש תפקיד גם כאשר לפי שעה לא נראה שיש בו ממשות.

למאבק הפלסטיני בירושלים, תכלית ברורה: באמצעות התפרעויות אלימות בנקודות מפתח עירוניות, כמו שער שכם, מסמנים דה-פקטו את חלוקת ירושלים.

מה שיקבע את מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה במרחב הסובב אותה בגב ההר, מדרום, מצפון וממזרח. בחיזוק המגמה הזו, תלוי גם הניצחון במאבק המתחולל בחודשים האחרונים בליבת העיר.

המערכת המוסדית הישראלית מתגלה כסובלת מנוקשות ארגונית. שנה תמימה עברה מאירועי הפרעות של ימי "שומר החומות" ועדין אין צעדי התחלה להקמת מערכי הגנה מקומיים כ"משמר לאומי". החרדה מהתארגנויות כאלה, טמונה במידה רבה מן החרדה הקיימת במערכת המוסדית מאובדן שליטה בהפעלת הנשק.

מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת: מקלט בטוח, או גאולה ומולדת? תכליות אלה אינן בהכרח מנוגדות זו לזו אבל במהותן הן תכליות שונות.

להיות יהודי במדינת ישראל בארץ ישראל, זה סיפור עם תוכן אחר מלהיות יהודי בגולה. יהודי בגולה יכול להיות יהודי בביתו ואזרח רגיל בצאתו. במדינה יהודית, ההפרדה הזו איננה אפשרית. מצוות דוגמת ירושת הארץ ויישובה, לא יכולות להיעשות, אלא בציבור, בכוח התארגנות לאומית בכוחה של מדינה.