בין איראן לישראל יכולה להתפתח מלחמה שממוקדת במהלומות אש הדדיות. בדפוס מהלומתי כזה, צה״ל יכול לחולל באיראן נזק גדול ובכל זאת עם כל עוצמתו הוא עדין רחוק מהשגת הכרעה. במצב  של תיקו במהלומות מוכוונות הרס הדדי, רק צבא ארה״ב בהיקף עוצמתו ההתקפית יכול להטות את כף המאזניים לטובת ישראל. בתנאים אלה, ההמתנה הישראלית בהיותה מתואמת עם ארה״ב אינה ביטוי לחולשה. בהיבט זה, נתניהו שמוביל יחד עם הדרג הצבאי ביטחוני לתיאום ישראלי- אמריקאי , פועל נכון.

סיכוי כמעט וודאי שלא יוכלו בחיזבאללה לוותר על תגובה משמעותית. ובכל זאת עדין הכול פתוח ביחס לסיכוי ההתדרדרות למלחמה כוללת. התקיפה של צה״ל - עליה נאמר ביומיים האחרונים כי תהיה מדודה - הייתה מספיק נועזת כדי לא להיראות כפעולה הססנית שתכליתה מסתכמת במאמץ לצאת ידי חובת התגובה. מצד שני פעולת צה״ל עדין יכולה להיחשב למדודה, במובן זה שהיא לפי שעה מסתכמת בפגיעה כירורגית בביירות ללא הרס סביבתי משמעותי.

אם מדינת ישראל תחליט גם הפעם על לא יותר מתגובה מרוסנת יהיו לכך שיקולים תבוניים שלכאורה כולם נכונים. אלא שמלחמה היא אירוע רחב וכאוטי שבשעותיה הגורליות, ובעוצמותיה חומקת מכל מסגרת תבונית לוגית. קבלת החלטות במלחמה, מחייבת מבט שמעל לתבונה הנורמלית. אם ניהול מלחמה היה עניין צרוף של שיקול דעת תבוני, אולי מכונת בינה מלאכותית עם יכולות עיבוד נתונים על-אנושיות, הייתה צריכה להוביל את קבלת ההחלטות האסטרטגיות.  

התביעה הנחרצת של בית הדין בהאג, לנסיגה ישראלית בכל המרחב, מחייבת את מדינת ישראל לגיבוש עמדה ברורה ותקיפה בהסכמה לאומית רחבה. לימוד מאפייני המלחמה החדשה, כפי שמתרחשת מאז אוקטובר 2023 בזירות הלחימה של צה"ל מול חיזבאללה בלבנון ומול חמאס בעזה, מסמן את האיום הקיומי הצפוי למדינת ישראל אם חלילה תיסוג מאחיזתה בשטחי C, ביו"ש ובקעת הירדן.

תקציר: דיבורי הרהב של נאסרללה ממוקדים במאמץ עקבי להשפלת כבודה הריבוני של ישראל. באטמוספירה הזו, ההנהגה הישראלית אינה יכולה להסתפק בציפייה הבסיסית להשבת התושבים לבתיהם מתוך תנאיי שקט בניחוח של הסדרי ביטחון. במבט הזה, אסור לישראל להסכים להסדר שיתפרש באזור ככניעה לסחיטה. ראוי להזכיר, במרחב התרבותי בו אנו מתקיימים, מי שאינו יכול להגן על כבודו ספק…

באותה השיטה שבה ממנף  סינואר את החטופים שבידיו לסחיטת מדינת ישראל, למד גם נאצראללה כיצד שיבת התושבים בגליל הישראלי, נתונה בידיו ככלי סחיטה אסטרטגי. על מנת להיחלץ מדינמיקת הסחיטה, שיבת התושבים ליישובי קו העימות בצפון, חייבת להתחיל כבר עתה - כפי שהיה נהוג מראשית מפעל ההתיישבות - גם בטרם יושגו מלוא הציפיות לתנאיי ביטחון מספקים. בשיחות שקיימתי בחודשים האחרונים עם מנהיגים בתנועה הקיבוצית מצאתי קושי גדול בכינון מחודש של הרוח הזו.

הפנמתה של הבנת מצב החירום - ככזה שאיש בעבר לא פגש כמותו - מובילה להכרה, שתחקיר על התנהלות הכוחות באירוע אינו יכול להתנהל במתודה הנדסית לינארית המתאימה לחקירת תאונות מטוסים או תאונת רכבות. עליו לפרוץ מחוץ לכל מה שמקובל וידוע, כאמת מידה ללמידה ולשיפוט. למה? כי דווקא התלות המקצועית של מערכות ממוסדות בנהלים ותרגולות מוכנים מראש, היא זו שמחוללת את פערי המענה לאירוע שבטבעו הוא ראשוני וחסר תקדים.

בכל דרך מדינת ישראל נדרשת לגיבוש תפיסת ביטחון חדשה. בתוך כך, הקושי הגובר ביכולות מתן ההתרעה למלחמה, מחייב ביסוס מחודש למאמץ ההגנה כמאמץ מתמיד בכל הגבולות ובזירת הפנים. במאמצי ההגנה נדרשת התייחסות מחודשת לצורך החיוני בעומק טריטוריאלי. מימים ראשונים לאחר מלחמת העצמאות היה מוסכם במערכת הביטחון כי לא ניתן להגן על מדינת ישראל מקו רצועת החוף הצרה בקו כפר סבא כביש 6.

אם יבינו אויבי ישראל כי צה"ל נמנע ממהלך התקפי בגלל מגבלות יכולותיו - תודעה זו תסב נזק לקיומה של מדינת ישראל. בכירים ביטחוניים לשעבר, שהציגו לניו יורק טיימס מסכת שיקולים להעדפת הימנעות ישראלית מיציאה למתקפה בלבנון, הבליטו למעשה נקודות תורפה ישראליות שחשיפתן מחוללת נזק. פתגם ידוע בערבית מלמד: "מי שעושה עצמו כבש, הזאבים אוכלים אותו".  זה נכון שבעתיים כאשר להקות הזאבים משחרות לטרף.

בהתפרצות מלחמה בעצימות גבוהה עם חיזבאללה, גם אם איראן לא תשתלב בלחימה באופן ישיר, היא יכולה לשלב בה את כוחות הציר עם מאות אלפי לוחמים חמושים ניידים ומאומנים, מאוגדים במליציות איראניות מעיראק סוריה וגם מאפגניסטאן. במבט הזה, הזירה הצפונית בהכוונת איראן היא איום הולך וגובר לקיום מדינת ישראל שהגיע הזמן להכיר בו כאיום בלתי תלוי כלל בסכסוך הישראלי פלסטיני.