גרשון הכהן

למאבק הפלסטיני בירושלים, תכלית ברורה: באמצעות התפרעויות אלימות בנקודות מפתח עירוניות, כמו שער שכם, מסמנים דה-פקטו את חלוקת ירושלים.

מה שיקבע את מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל, אינו רק שאלת הרוב היהודי בין תושביה, אלא מערכת הזיקות ליישוביה במרחב הסובב אותה בגב ההר, מדרום, מצפון וממזרח. בחיזוק המגמה הזו, תלוי גם הניצחון במאבק המתחולל בחודשים האחרונים בליבת העיר.

המערכת המוסדית הישראלית מתגלה כסובלת מנוקשות ארגונית. שנה תמימה עברה מאירועי הפרעות של ימי "שומר החומות" ועדין אין צעדי התחלה להקמת מערכי הגנה מקומיים כ"משמר לאומי". החרדה מהתארגנויות כאלה, טמונה במידה רבה מן החרדה הקיימת במערכת המוסדית מאובדן שליטה בהפעלת הנשק.

מה באמת מבקשים היהודים בארץ המובטחת: מקלט בטוח, או גאולה ומולדת? תכליות אלה אינן בהכרח מנוגדות זו לזו אבל במהותן הן תכליות שונות.

להיות יהודי במדינת ישראל בארץ ישראל, זה סיפור עם תוכן אחר מלהיות יהודי בגולה. יהודי בגולה יכול להיות יהודי בביתו ואזרח רגיל בצאתו. במדינה יהודית, ההפרדה הזו איננה אפשרית. מצוות דוגמת ירושת הארץ ויישובה, לא יכולות להיעשות, אלא בציבור, בכוח התארגנות לאומית בכוחה של מדינה.

ראוי למדינת ישראל לחשב דרכה מחדש, לאור לקחי המלחמה באוקראינה. חולשתן המובהקת של מדינות האיחוד האירופי, שעם בשורת השלום צמצמו את צבאותיהן עד לאובדן יכולת הגנה עצמית, חייבת להדהד במדינת ישראל כקריאת אזהרה. המלחמה הרוסית, מדגישה עד כמה תקוות העולם החדש לשלום עולמי, היו מנותקות בבסיסן מהמציאות הריאלית.

שנים, שישראל הכחישה ומכחישה, בהצלחה רבה, את הממד הלאומי של ערביי ישראל. למגמת ההכחשה הישראלית כוח רב: היא משפיעה לא רק על הצד היהודי; אלא משרתת את הצד הערבי, שמצטרף ומהדהד את הנימוקים הללו, שמתקבלים בציבוריות הישראלית היטב. אנחנו אלה שמסמנים לו את גבולות המאבק הלגיטימי.

אם כל הפסד פלסטיני הוא זמני וחולף,
מה מרתיע אותם מיצירת עימותים שוב ושוב?

פקודתו מרוממת הנפש של מח"ט שומרון, רועי צוויג, – שהותקף והואשם ב"רטוריקה של חיזבאללה" – מהדהדת לעם ישראל ולעמי האזור כי אנו מתקיימים בארץ הזו ונלחמים בה על קיומנו, בהשראת מורשת נשגבת, עתיקת יומין. לא רק בחיפוש נואש אחר מקלט בטוח.

המאבק הישראלי בגל הטרור החדש חייב להכיר כי המענה אינו יכול להיות טכני בלבד.