תקציר: גרמניה חוזרת במהירות להיות מעצמה צבאית, שתהיה הצבא הגדול ביותר באירופה, ותחליף את האמריקנים כגורם מרכזי, שמכוון את פונקציית ההגנה האירופית. עובדה זו בצד התחזקות מפלגת הימין העמוק בגרמניה, מעלה זיכרונות קשים מימים אחרים אצל שכנותיה, משפיעה על מאזן הכוחות מול רוסיה ומחזקת את המחויבות לביטחון מזרח אירופי.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

מאז תום מלחמת העולם השנייה עוצבה גרמניה כמדינה פוסט-צבאית, הרחק מהמבנה הקלאסי של “מעצמה צבאית” שניכר לפני 1914. לאחר הדה-נאציפיקציה, החוק היסודי והתלות בביטחון אמריקאי, הצבא הגרמני - הבונדסוור - נשאר מצומצם יחסית, לא מאורגן לכוח שיוצא מעבר לגבולות המדינה, ונתון לתחושת ריסון אסטרטגי שהשתרשה בחברה (Forbes, 2025).

לא עוד. הפלישה הרוסית לאוקראינה (2022), בצד וחוסר רצונו של דונלד טראמפ לממן יותר את הגנת אירופה, יצרה איום משמעותי על גרמניה, ובצידה גם הזדמנות פז, להחזיר לה את מעמדה כמעצמה צבאית עולמית מובילה. עבור מדינות הגובלות בגרמניה, כצרפת ממערב וכפולין ממזרח, ההתעצמות הזו - בצד עליית מפלגות 'הימין העמוק' - מעלה חששות לא מבוטלים מחזרתה של גרמניה לתפקיד, שאותו מילאה בשתי מלחמות עולם...

ארצות הברית נסוגה מהגנת אירופה

בעשור האחרון ניכר שינוי אסטרטגי גם ביחס עם ארצות הברית. תחת לחץ מדיניות חדש - לפיו הממשל הרפובליקני אינו מוכן יותר לשאת בנטל הגנת אירופה לבדו - נאט״ו דוחף להעלאת יעד ההוצאה הביטחונית עד 5% מהתוצר המקומי הגולמי (GDP) בכל המדינות החברות, מה שמעצים את ההצורך ביכולת צבאית עצמאית באירופה (DW, 2025; Reuters, 2025).

במצב כזה, גרמניה אינה רק משלימה את מעמדה הקונבנציונלי, אלא גם נשענת פחות על גיבוי אמריקאי ישיר, עובדה המגדירה מחדש את תפקידה, באירופה ובזירה הגלובלית.

Zeitenwende: החזרה אל העוצמה הצבאית

מנהיגי גרמניה, בעידן שאחרי אנגלה מרקל, זיהו את ההזדמנות, והכריזו על “תפנית עידנית” (Zeitenwende), שכללה שינוי מהותי במדיניות הביטחונית שלה, כולל קרן מיוחדת של 100 מיליארד אירו לחיזוק הבונדסוור. מאז, תקציב הביטחון שלה צומח במהירות מבחינת היקף כספי, מבנה ותשתיות לוגיסטיות (CNBC, 2024; European Parliament, 2025).

ב-2024 בלבד, גרמניה הוציאה כ-€90.6 מיליארד - יותר מכל מדינה אחרת באיחוד האירופי - שינוי דרמטי לעומת השנים שלפני 2022, כשהבונדסוור קיבל את אחד התקציבים הנמוכים יחסית בין המדינות המפותחות.

ההתעצמות הצבאית הגרמנית בולטת במיוחד מול מצבן הכלכלי והצבאי של מדינות אחרות באירופה:

• צרפת הוציאה כ-€59.6 מיליארד ב-2024 - הרבה פחות מגרמניה - ואף על פי שמדובר בצבא עם יכולת גרעינית עצמאית, תקרת ההוצאה וההתחייבויות שלה מוגבלות יותר.
• פולין נמצאת בעליה חדה יחסית מבחינת הוצאה יחסית לתוצר (כ-4.12% מה-GDP), אך היקף מוחלט של משאבים קטן בהרבה מזה של גרמניה (European Parliament, 2025).
• מדינות דרום אירופה כמו איטליה וספרד עדיין מצויות ברמות הוצאה נמוכות משמעותית, שמתאפיינות במגבלות תקציביות עקב מצבי חוב גבוהים ולחצים פוליטיים פנימיים (Euronews, 2025).

במונחים אבסולוטיים, גרמניה מובילה את אירופה בהוצאה צבאית, ולפי כמה תחזיות היא צפויה אף להגיע לרמות של כ-3.5% מה-GDP עד 2029.

תמורות מבניות ותעשייתיות

הצמיחה הצבאית הגרמנית אינה רק בשורת תקציב. תעשיות ביטחוניות מקומיות מארגנות מחדש את קו הייצור, עם גידול בשורת העובדים של עד כ-30% בשנים האחרונות, וחוזי רכש בהיקפים חסרי תקדים (Financial Times, 2026).

המדינה גם נקטה צעדים חוקתיים למתן גמישות תקציבית רבה יותר, לרבות סעיפים שמאפשרים חריגה ממגבלות החוב הפנימיות לטובת הוצאות ביטחון (European Parliament, 2025).

השלכות על המפה האסטרטגית האירופית

א. דומיננטיות צבאית חדשה: גרמניה שואפת להיות לא רק הצבא הגדול ביותר באירופה, אלא גם להחליף את האמריקנים כגורם מרכזי, שמכוון את פונקציית ההגנה האירופית. גישה זו משפיעה על מאזן הכוחות מול רוסיה וחיזוק המחויבות לביטחון מזרח אירופי.

ב. יציבות או מתח? התחזקות גרמניה יוצרת בעיה למדינות כמו צרפת, הנתונה למאבקי תקציב פנימיים, ואינה יכולה להרחיב הוצאות ביטחון ללא הפחתה משמעותית בשירותים חברתיים, או הגדלת החוב הציבורי. גם איטליה וספרד נאבקות בגבולות תקציביים, המחמירים את היכולת שלהן לחדור לשוק הצבאי באופן שווה לשכנה הגרמנית, וגם בריטניה מתמודדת עם אתגרים פיננסיים משמעותיים משלה, ויכולתה להשקיע בצבאה מוגבלת.

ג. 'לב ביטחוני' אירופי: המשמעות המעשית היא שגרמניה הופכת ל'לב הביטחוני' של אירופה - לא רק כלכלית אלא גם אסטרטגית - בעוד ששכנותיה, בשל מגבלות כלכליות יחסיות, משתפות פעולה, אך הופכות תלויות עוד ועוד בעוצמה הגרמנית.

הגישה הגאוגרפית ביחסים בינלאומיים: גרמניה כמעצמה “טבעית”

הגישה הגאוגרפית (Geopolitics) ביחסים בינלאומיים גורסת כי מיקומן הפיזי של מדינות, גודל אוכלוסייתן, עומקן האסטרטגי ומשאביהן קובעים במידה רבה את מעמדן הבינלאומי, לעיתים אף יותר מאידאולוגיה, משטר או רצון פוליטי (Mackinder, 1904; Mearsheimer, 2001). מנקודת מבט זו, חזרתה של גרמניה למעמד של מעצמה צבאית אינה אנומליה היסטורית, אלא תיקון מבני מתבקש.

גרמניה ממוקמת בלב אירופה - Mitteleuropa - בצומת שבין מזרח למערב, צפון לדרום. מיקום זה מעניק לה שליטה על צירי תנועה, מסחר ולוגיסטיקה יבשתיים, וממקם אותה כמדינת מפתח בכל מערך ביטחוני אירופי. כבר בראשית המאה ה־20 זיהו גאופוליטיקאים כי מדינה מרכזית, תעשייתית ובעלת אוכלוסייה גדולה בלב היבשת אינה יכולה להישאר שחקן משני לאורך זמן (Haushofer, 1928).

בהיבט הדמוגרפי, גרמניה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיחוד האירופי, עם כוח אדם פוטנציאלי רחב לצבא, לתעשייה ולמערכת מדינתית מורכבת. בניגוד לשכנותיה - צרפת, איטליה או ספרד - גרמניה משלבת גודל אוכלוסייה עם פריון תעשייתי, יכולת ארגון מדינתית גבוהה ויציבות מוסדית ארוכת טווח (Mearsheimer, 2001).

גם בהיעדר משאבי טבע חריגים, גרמניה מפצה באמצעות משאב אסטרטגי מסוג אחר: קיבולת תעשייתית, הון אנושי ויכולת המרה מהירה של עוצמה כלכלית לעוצמה צבאית. זהו בדיוק הדפוס ההיסטורי של עלייתה כמעצמה במאות ה־19 וה־20, וזהו הדפוס שחוזר כיום, הפעם ללא אידאולוגיה מהפכנית, אך עם תשתית מוסדית עמוקה יותר (Tooze, 2006).

הגישה הגאוגרפית מלמדת אפוא כי תקופת הריסון הגרמני לאחר 1945 הייתה חריגה היסטורית שנכפתה על ידי תנאים חיצוניים: תבוסה צבאית, כיבוש, נוכחות אמריקאית ודוקטרינה נורמטיבית פוסט־לאומית. משהתנאים הללו מתערערים - עם היחלשות ההגמוניה האמריקאית באירופה והחזרת האיום הקלאסי ממזרח - גרמניה שבה בהדרגה למקומה המבני כמעצמה (Waltz, 1979).

מנקודת מבט זו, השאלה אינה האם גרמניה תחזור להיות מעצמה צבאית מרכזית, אלא באיזה קצב, באיזה היקף, ותחת אילו מנגנוני בלימה. ההיסטוריה והגאוגרפיה מלמדות כי מדינה בעלת מיקום, אוכלוסייה ויכולת כמו גרמניה אינה יכולה להישאר לאורך זמן “מעצמה כלכלית בלבד”. חזרתה למרכז הבמה האסטרטגית של אירופה היא אפוא לא תוצאה של החלטה פוליטית רגעית, אלא של כוח המשיכה העיקש של המבנה הגאוגרפי עצמו.

[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-פוליטיקה וגיאו-אסטרטגיה, לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-פוליטיקה וגיאו-אסטרטגיה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'הגישה הגאוגרפית', גיאו-פוליטיקה וגיאו-אסטרטגיה.
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית.
• הרחבת המושג: תבנית / דפוס חוזר.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), 'הגישה הגאוגרפית', גאו-אסטרטגיה וגאו-פוליטיקה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 25/1/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), גמישות אסטרטגית, ארגונית ואישית, באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 21/2/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), הכל על העוצמה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 23/8/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), תבנית / דפוס חוזר, ייצור ידע, 12/6/14.
• European Parliament. (2025). EU member state defence expenditure. European Parliamentary Research Service.
• Forbes. (2025). Zeitenwende is here: NATO to reach 2% goal. Forbes.
• Reuters. (2025). Germany to raise defence spending to 3.5% of GDP by 2029. Reuters.
• DW. (2025). Germany backs 5% NATO defense spending target. DW.
• Financial Times. (2026). Defence jobs boom as Germany’s arms companies go on hiring spree. Financial Times.
• Euronews. (2025). Europe’s defence landscape: Which countries spend the most? Euronews.
• Reuters. (2025). NATO allies agree to raise defense spending to up to 5% of GDP. Reuters.
• Haushofer, K. (1928). Geopolitik des Pazifischen Ozeans. Berlin: Kurt Vowinckel.
• Mackinder, H. J. (1904). The geographical pivot of history. The Geographical Journal, 23(4), 421–437.
• Mearsheimer, J. J. (2001). The tragedy of great power politics. New York: W. W. Norton.
• Tooze, A. (2006). The wages of destruction: The making and breaking of the Nazi economy. London: Penguin.
• Waltz, K. N. (1979). Theory of international politics. Reading, MA: Addison-Wesley.