תקציר: המאמר בוחן את מושג ה"כיבוש" כיעד צבאי, כפי שהוגדר במסורת הקלאסית של קלאוזביץ – אחת משתי מטרות־העל של צבא, לצד השמדת צבא האויב. מושג זה השתנה בהשפעת הערכים הפרוגרסיביים וה־Woke על צבאות מערביים, ואיבד, זמנית, ממעמדו הלגיטימי במערב, אך מהותו הצבאית נותרה רלוונטית להכרעה במלחמה.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

'כיבוש' (Capture או Occupation) הוא אחד המושגים הוותיקים והטעונים ביותר בשיח הצבאי, הפוליטי והמוסרי.

בתפיסה הקלאסית, כפי שנוסחה אצל קלאוזביץ (Clausewitz, 1832/1984), לצבא יש שתי מטרות־על: כיבוש שטח האויב ו־השמדת צבא האויב. מטרות אלו נחשבו לשתי דרכים שונות אך משולבות להכרעת יריב – הראשונה עוסקת בשליטה טריטוריאלית והשנייה בשבירת כוחו הצבאי.

המושג ההפוך מ'כיבוש' הוא 'נסיגה' (מילון מונחי צה"ל, 1998, ע' 256).

כיבוש שטח האויב ללא נטרול כוחו הצבאי כמעט תמיד מוביל למרד או לחידוש הלחימה, בעוד השמדת צבא האויב ללא ניצול המומנטום לכיבוש שטחים קריטיים, עלולה לאבד את הישגי הניצחון (Luttwak, 1987; Echevarria, 2007). במלחמות קלאסיות, המטרות שירתו זו את זו: כיבוש נועד לשלול מהאויב את בסיסי כוחו, והשמדת צבאו נועדה להקל על הכיבוש.

המושג 'כיבוש' מוגדר במילון מונחי צה"ל כהשתלטות בכוח על שטח שבשליטת האויב, על ידי השמדתו סילוקו או הכנעתו . השליטה על השטח עוברת לידי הצבא הכובש, ועם תחילת הכיבוש חלים על השטח דיני הכיבוש של המשפט הבין לאומי, המסדירים את יחסי הצבא הכובש והאוכלוסייה שחיה בשטח (מילון מונחי צה"ל, 1998, ע' 256).

בסרטון - כיבוש הלכה למעשה: ברלין הכבושה, יולי 1945:

שינוי פרדיגמה במערב המתנוון – השפעת ערכים פרוגרסיביים ו־Woke

מאז סוף המלחמה הקרה, וביתר שאת מרגע שתפס ה- WOKE הפרוגרסיבי אחיזה באליטה ובחינוך המערביים, בערך מתחילת שנות ה־2000, צבאות מערביים חוו שינוי ערכי עמוק. מושגים שמילאו בעבר תפקיד ליבה בדוקטרינה הצבאית – ובראשם "כיבוש" – הפכו בחלק מהמקרים לטאבו (Boot, 2019; Farrell & Terriff, 2002).

במקומם, חדרו לשיח ביטויים כמו stabilization ("ייצוב"), peacebuilding ("בניית שלום") ו־persistent engagement ("פעילות ביטחונית מתמשכת").

השינוי הלשוני אינו קוסמטי בלבד – הוא משקף מגמה להימנע מצעדים הנתפסים כפוגעניים מבחינה מוסרית או פוליטית (Roberts, 2016). מגמה זו מקשה על תכנון מבצעים הכרוכים בשליטה אפקטיבית בשטח אויב, ומטשטשת את הלגיטימיות של הכיבוש ככלי הכרעה.

[להעמקה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: חמש תפיסות שמונעות מצבאות פרוגרסיביים להילחם ולנצח ניצחונות מוחלטים. לחצו כאן]

דינאמיקת המעבר מכיבוש מוחלט להימנעות מוחלטת: דוגמאות היסטוריות

1. כיבוש מוחלט – גרמניה ויפן (1945): לאחר כניעתן, גרמניה ויפן נכבשו באופן מלא. בעלות הברית הקימו ממשלים צבאיים, פרקו את הצבאות המקומיים, וביצעו שינוי עומק של המשטרים (Dower, 1999). התוצאה הייתה יציבות ארוכת טווח, אך במחיר עצום של משאבים וזמן.

2. כיבוש מוגבל – מלחמת ששת הימים (1967): ישראל כבשה שטחים נרחבים אך לא סיפחה את רובם. המצב הפוליטי נותר בלתי פתור, והכיבוש הפך לנושא שנוי במחלוקת בזירה הבינלאומית (Oren, 2002).

3. הימנעות מכיבוש – מלחמת המפרץ הראשונה (1991): הקואליציה בראשות ארה"ב שחררה את כווית אך נמנעה מכיבוש בגדאד, מתוך שיקולים פוליטיים ואסטרטגיים (Freedman & Karsh, 1993).

4. כיבוש בעידן הביקורת הציבורית – עיראק (2003–2011): הפלישה לעיראק לוותה בכיבוש וניסיון להקים משטר חדש, אך הלחץ הציבורי והפוליטי בארה"ב, וטעויות קשות שביצע המינהל האזרחי האמריקני בעיראק, הביאו לנסיגה ולערעור הלגיטימציה של המהלך (Ricks, 2006).

5. שליטה מרחוק – לוב (2011): נאטו פעל בעיקר מהאוויר והים, נמנע מכיבוש קרקעי, והותיר אחריו מדינה שהתדרדרה לאנרכיה (Wehrey, 2018).

צה"ל: צורך בכיבוש ורתיעה אידאולוגית מלכבוש

אחרי הטיהורים בצה"ל לאחר אוסלו, ובעיקר מאז החליף צה"ל את הדוקטרינה שלו, מ'הכרעה' לדוקטרינת הכלה והרתעה ב- 2004, הלכה המילה 'כיבוש' והפכה למילה גסה בשולחן המטה הכללי, עד כי לא ניתן היה לומר את המילה הזו בסביבת הרמטכ"ל הקודם [להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'דוקטרינת ההרתעה', סוד הכשל הצה"לי].

יחד עם זאת, אין דוגמה טובה יותר מ'מלחמת חרבות ברזל' בעזה לצורך לכבוש לעתים, מהר ככל האפשר. חוסר הנכונות לכבוש ולשלוט בעם זר, עלה לעם ישראל בהתארכות המלחמה לשנתיים, לנפגעים רבים מאוד ולהוצאות עתק, ובכלל לא בטוח שהציל יותר חטופים והקל עליהם מכיבוש מהיר של שלושה חודשים, שבעקבותיו היו נחתמים הסכמים, כאלה ואחרים.

עד כמה הזויה התנגדות מערכת הביטחון לכיבוש במקרה זה ניתן ללמוד מהביקורת שמתחו (בנימוס קטלני) שניים מחשובי הגנרלים האמריקניים בעשורים האחרונים, יו"ר הכוחות המשולבים האמריקני, גנרל צ'רלס בראון, וגנרל דייוויד פטראוס, ששימש בעבר מפקד פיקוד מרכז של ארצות הברית, מפקד הכוח הרב-לאומי בעיראק ומפקד כוחות נאט"ו והכוחות האמריקאים באפגניסטן, ולאחר מכן, ראש ה- CIA. גם בראון וגם פטראוס מסרו בעבר מסרים אלו באופן דיסקרטי לגלנט ולהלוי, תוך שהם מדגישים שאם לא נכבוש את הרצועה כולה ונקים בה ממשל צבאי זמני, לא נצליח להכריע את החמאס הצבאי ולא נצליח למוטט את חמאס האזרחי.

גנרל צ'רלס בראון: "... (אחרי הכיבוש), צריך גם לשמור על השטח ולייצב אותו. הישראלים לא רוצים להישאר, אז זה מאפשר ל... (חמאס) לחזור, אם אתם לא שם. לכן, זה הופך את זה למאתגר יותר עבורם, בכל הנוגע ליכולת להגיע למטרותיהם ולהשמיד ולהביס את חמאס צבאית". במילים פחות יפות, לכן צה"ל נכשל עד כה, בהשגת מטרות המלחמה:

גנרל דייוויד פטראוס: "הריגת מחבלים ולוחמי גרילה ולכידתם היא בלתי מספיקה; המפתח לקיבוע ההישגים הביטחוניים ולעצירת הגיוס של לוחמי אויב חדשים הוא להחזיק בשטח, להגן על האוכלוסייה האזרחית ולספק להם ממשל ושירותים".

מי שטבע את המשפט הקולע ביותר לאבדן הדרך הישראלי בעזה, היה נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ: "שחקו כדי לנצח, או אל תשחקו בכלל!":

סיכום: האם כיבוש עדיין לגיטימי? לקחים מרכזיים

1. כיבוש מלא עשוי לייצר סדר יציב, אך דורש, בדר"כ, משאבים אדירים ונכונות פוליטית.
2. כיבוש מוגבל מאפשר הישגים מהירים. אך מותיר שאלות פתוחות.
3. הימנעות מכיבוש מצמצמת סיכונים מיידיים, אך עלולה ליצור חלל כוח מסוכן.
4. במערב, הקשר פוליטי־ערכי קובע כיום לא פחות מהשיקול הצבאי.

במאה ה־21, כיבוש כיעד צבאי מוצהר כמעט ואינו מופיע במסמכי הדוקטרינה של צבאות מערביים. הוא הוחלף בשפה רכה יותר, המשרתת את הצורך בשימור לגיטימציה פנימית ובינלאומית. עם זאת, בעימות מול יריבים שאינם פועלים לפי אותם קודים מוסריים, היעדר מוכנות להפעיל כיבוש - במובנו הקלאסי - עלול לפגוע ביכולת ההכרעה.

ייתכן שבזירה הבינלאומית בת־זמננו, הכיבוש לא נעלם אלא הוסתר מאחורי מושגים חלופיים, בעוד מהותו הצבאית נותרה רלוונטית, לפחות עבור מי שעדיין רואה במלחמה כלי להכרעה ולא רק לניהול משברים.

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית.
• הרחבת המושג 'אפקטיביות'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'דוקטרינת ההרתעה', סוד הכשל הצה"לי.
• אוסף המאמרים אודות 'הרתעה'.
• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף המאמרים על 'הכלה'.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: חמש תפיסות שמונעות מצבאות פרוגרסיביים להילחם ולנצח ניצחונות מוחלטים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2019), אוסף המאמרים על דוקטרינה - תפיסת הפעלה ארגונית, ייצור ידע, 24/9/19.
• אג"ם-תוה"ד (1998), המילון למונחי צה"ל, תל אביב: צה"ל, מטכ"ל.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2014), אפקטיביות, ייצור ידע, 11/4/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), 'דוקטרינת ההרתעה', סוד הכשל הצה"לי, ייצור ידע, 12/9/24.
• פנחס יחזקאלי (2014), הרתעה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2019), הכל על 'הכרעה' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 8/11/19.
• פנחס יחזקאלי (2022), הכלה והשלכותיה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 17/7/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), חמש תפיסות שמונעות מצבאות פרוגרסיביים להילחם ולנצח ניצחונות מוחלטים, ייצור ידע, 27/8/24.

• Boot, M. (2019). The road not taken: Edward Lansdale and the American tragedy in Vietnam. Liveright.
• Clausewitz, C. von. (1984). On war (M. Howard & P. Paret, Eds. & Trans.). Princeton University Press. (Original work published 1832)
• Dower, J. W. (1999). Embracing defeat: Japan in the wake of World War II. W. W. Norton & Company.
• Echevarria, A. J. (2007). Clausewitz and contemporary war. Oxford University Press.
• Farrell, T., & Terriff, T. (Eds.). (2002). The sources of military change: Culture, politics, technology. Lynne Rienner.
• Freedman, L., & Karsh, E. (1993). The Gulf conflict, 1990–1991: Diplomacy and war in the new world order. Princeton University Press.
• Gray, C. S. (2007). War, peace and international relations: An introduction to strategic history. Routledge.
• Kilcullen, D. (2020). The dragons and the snakes: How the rest learned to fight the West. Oxford University Press.
• Luttwak, E. N. (1987). Strategy: The logic of war and peace. Harvard University Press.
• Oren, M. B. (2002). Six days of war: June 1967 and the making of the modern Middle East. Oxford University Press.
• Ricks, T. E. (2006). Fiasco: The American military adventure in Iraq. Penguin Press.
• Roberts, A. (2016). The equalities impact on armed forces doctrine. Journal of Military Ethics, 15(3–4), 200–215.
• Wehrey, F. (2018). The burning shores: Inside the battle for the new Libya. Farrar, Straus and Giroux.

למחוק את הפוסט הישן