תקציר: הרלטיביזם הוא תפיסה שלפיה אין אמת אובייקטיבית אחת, אלא אמיתות רבות, התלויות בזהות, בניסיון חיים ובמבני כוח חברתיים. הווק לא רק אימץ את המושג, 'רלטיביזם', אלא ביצע בו 'מניפולציה סמנטית'. הוא לא אומר שכל האמיתות שוות, אלא שיש אמיתות שתקפות יותר מאחרות. כאן נוצרת המניפולציה: האמת המערבית מוחלפת באמת חדשה ונוקשה, שלא ניתנת לערעור: האמת של המדוכא.

עודכן ב- 8 במרץ 2026

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

*  *  *

בשנים האחרונות הפך ה־Woke מתנועה מוסרית לכאורה למערכת רעיונית מורכבת, המפעילה שורה של כלים אינטלקטואליים ופוליטיים. אחד המרכזיים שבהם הוא הרלטיביזם: תפיסה שלפיה אין אמת אובייקטיבית אחת, אלא “אמיתות” רבות התלויות בזהות, בניסיון חיים ובמבני כוח חברתיים.

רעיון זה אינו חדש; שורשיו נעוצים בפוסט־מודרניזם של סוף המאה ה־20, במיוחד אצל הוגים כמו מישל פוקו וז’אק דרידה, שטענו כי ידע ואמת הם תוצרים של יחסי כוח (Foucault, 1980; Derrida, 1978).

המחשות:

שלושת הציורים למטה ממחישים שלוש פנים של רלטיביזם. המפתח הוא להמחיש איך אותה "מציאות" נראית שונה לחלוטין מנקודות מבט שונות, כשכל צד בטוח בצדקתו המוחלטת:

הציור משמאל - קריקטורת המספר (הקלאסית): זוהי הדרך הפשוטה והחזקה ביותר להמחיש רלטיביזם אפיסטמולוגי (הקשור לידע). שני אנשים עומדים משני צדי המספר 6 (או 9) שכתוב על הרצפה. האחד מצביע בביטחון וצועק: "זה שש!", והשני עונה בכעס: "מה פתאום? זה תשע!". האמת תלויה כמובן אך ורק במיקום הפיזי ובזווית הראייה של הצופה. שניהם צודקים בתוך עולמם, אך אין "אמת אובייקטיבית" שמרחפת מעליהם.

הציור במרכז: קריקטורת "האי הבודד" (רלטיביזם של נסיבות): כאן נכנס מרכיב ניסיון החיים והצורך. אדם שנסחף בים על סירה רעועה רואה אי קטן באופק וצועק בשמחה: "אדמה!". באותו זמן, אדם שתקוע על האי הבודד כבר חודשים רואה את הסירה באופק וצועק באושר: "סירה!". המציאות ("היבשה" או "הסירה") אינה נתפסת כדבר כשלעצמו, אלא כמענה לצורך האישי ולמצב שבו נמצא הסובייקט.

הציור מימין: קריקטורת "משקפי הכוח" (רלטיביזם חברתי ומבני כוח): זו גרסה מורכבת יותר שנוגעת בזהות ובמבנים חברתיים. קבוצת אנשים עומדת מול פסל מופשט במרכז עיר. לכל אחד מהם יש משקפיים עם עדשות בצבע אחר או בצורה אחרת (למשל: עדשות בצורת דולר לעשיר, עדשות בצורת אגרוף לפעיל חברתי, עדשות שמטשטשות הכל לאדם מהשורה). כל אחד מתאר את הפסל בצורה הפוכה: "זהו סמל לדיכוי!", "זוהי השקעה כלכלית מבריקה!", "זו סתם הפרעה לתנועה!". המשמעות היא, שהזהות שלנו והמקום שלנו בהיררכיה החברתית הם ה"פילטר" שדרכו אנחנו מייצרים אמת.

מן 'הפרא האציל' לרלטיביזם תרבותי

אחד המקורות האינטלקטואליים החשובים לרלטיביזם התרבותי בשיח העכשווי מצוי ברעיון “הפרא האציל” (Noble Savage), המזוהה בעיקר עם הגותו של ז'אן ז'ק רוסו (Jean-Jacques Rousseau). לפי תפיסה זו, האדם במצבו הטבעי – לפני החברה המערבית המודרנית – הוא מוסרי, טהור וחי בהרמוניה עם סביבתו; דווקא הציוויליזציה היא שמשחיתה אותו (Rousseau, 1755).

הרעיון של רוסו יצר בסיס אינטלקטואלי חשוב לתפיסה שלפיה אין תרבות אחת נעלה על אחרת. במאה ה-20 רעיון זה התפתח לרלטיביזם תרבותי, במיוחד באנתרופולוגיה (למשל אצל Franz Boas ותלמידיו), שטענו כי כל תרבות צריכה להיבחן לפי ערכיה שלה ולא לפי אמות המידה של המערב (Boas, 1940). גישה זו נולדה מתוך ביקורת לגיטימית על קולוניאליזם ואתנוצנטריות. אך בשיח האידאולוגי של ה־Woke (ראו בהמשך) היא לעתים מקבלת גרסה רדיקלית יותר: המערב נתפס כמקור הדיכוי, בעוד תרבויות לא־מערביות מקבלות מעמד מוסרי גבוה יותר מעצם היותן “מדוכאות”.

כך מתחברים שני הרעיונות:

1. מיתוס הפרא האציל: הלא-מערבי נתפס כטבעי ומוסרי יותר.
2. רלטיביזם מוסרי: אין אמת מוסרית אוניברסלית שממנה ניתן לשפוט תרבויות.
3. פוליטיקת הזהויות: קבוצות הנתפסות כקרבנות קולוניאליזם או גזענות, זוכות ללגיטימיות מוסרית גבוהה יותר.

התוצאה היא לעיתים פרדוקס: פרקטיקות חברתיות או פוליטיות מסוימות אינן נבחנות לפי קריטריונים אוניברסליים של זכויות אדם, אלא לפי זהות התרבות שממנה הן מגיעות. כך נוצרת נטייה להחיל ביקורת חריפה על המערב, לצד זהירות – ולעיתים הימנעות – מביקורת על תרבויות אחרות.

לסיכום קטע זה, הרלטיביזם של שיח ה־Woke אינו רק טענה פילוסופית על ריבוי אמיתות; הוא קשור למסורת אינטלקטואלית ארוכה שמתחילה במיתוס של “הפרא האציל”. כאשר רעיון זה משתלב בפוליטיקת זהויות, הוא יוצר תפיסה שלפיה המעמד המוסרי של תרבות נגזר פחות ממעשיה ויותר ממיקומה ההיסטורי ביחסי כוח. בכך מתחלפת לעיתים ביקורת אוניברסלית במוסר היררכי חדש.

[לאוסף המאמרים על רעיון 'הפרא האציל' בשמאל הפרוגרסיבי המערבי ובתרבות ה- WOKE לחצו כאן]

תרבות ה־Woke אימצה רעיונות אלה אך הפכה אותם מכלי ביקורתי לכלי פוליטי

הווק לא רק אימץ את המושג, 'רלטיביזם', אלא ביצע בו 'מניפולציה סמנטית'. משמע, עשה לו מוטציה. הוא משתמש ברלטיביזם ככלי לפירוק הקיים (Deconstruction), אך בונה במקומו מערכת דוגמטית ונוקשה שבה הלגיטימיות של הטיעון נגזרת מהזהות של הדובר ולא מהתוכן שלו. המניפולציה הסמנטית המרכזית היא שבמקום לומר "הכל יחסי", אומרים "הידע שלך מוגבל בגלל הפריבילגיה שלך". במובן הזה, הרלטיביזם הופך לכלי סלקטיבי: הוא רלטיביסטי כלפי הקבוצות החזקות ("האמת שלך היא רק נרטיב של כוח"), אבל הופך לאבסולוטי כלפי קבוצות המיעוט ("החוויה שלי היא אמת אבסולוטית שאתה לא יכול להטיל בה ספק כי אין לך את הזהות המתאימה").

הרלטיביזם הקלאסי (הפוסט-מודרני של המאה ה-20) היה "שטוח": הוא טען שאין אמת אחת וכולם צודקים בדרכם. הווק לקח את זה צעד קדימה. הוא לא אומר שכל האמיתות שוות, אלא שיש אמיתות שתקפות יותר מאחרות. כאן נוצרת המניפולציה: הרלטיביזם משמש כ'קרדום לחפור בו' כדי לערער על ה"אמת המערבית" (כמו מדע או חוק), אבל ברגע שהיא מעורערת, הוא מוחלף ב"אמת" חדשה ונוקשה, שלא ניתנת לערעור: האמת של המדוכא. המניפולציה הסמנטית הגדולה ביותר היא הפיכת הלוגיקה למושג "לבן" או "קולוניאליסטי". ברגע שהכלים של הדיון (היקשים, עובדות, רציונליות) מוגדרים כחלק ממבנה כוח ספציפי, הרלטיביזם הופך למחסום: "אנחנו לא יכולים לנהל דיון כי השפה שלך היא שפה של מדכא"... משמע, הקריטריון לתקפות הוא כבר לא הגיון או ראיות (אובייקטיביות), אלא חוויה חיונית (Lived Experience).

במקום לשמש לניתוח מבני כוח, הרלטיביזם משמש עתה לערעור עצם האפשרות של דיון רציונלי משותף. אם כל אמת תלויה בזהות הדובר – גזע, מגדר או קולוניאליות – אזי הטיעון עצמו נעשה פחות חשוב ממעמדו של הדובר במדרג ה“מדוכאים”. כך, נוצרת היררכיה של לגיטימיות מוסרית: קבוצות מסוימות נתפסות כבעלות סמכות אפיסטמית גבוהה יותר, בעוד אחרות – בעיקר המזוהות עם רוב מערבי – נתפסות כמייצגות “ידע מדכא” (Pluckrose & Lindsay, 2020).

הפרדוקס הוא שרלטיביזם כזה אינו מוביל באמת לפלורליזם. להפך:

הוא מאפשר פסילה של עמדות מסוימות לא באמצעות הפרכתן, אלא באמצעות דה־לגיטימציה של הדובר. מנגנון זה עומד בבסיס תופעות כמו “תרבות הביטול” (cancel culture), שבה דעות נחשבות בלתי קבילות לא משום שהן שגויות, אלא משום שהן מיוחסות לקבוצות כוח “פריבילגיות”.

בכך מתרחשת היפוך מעניין: בעוד שהפוסט־מודרניזם ביקש לערער היררכיות ידע, גרסתו האקטיביסטית יוצרת היררכיה חדשה. האמת אינה מוכרעת עוד בדיון פתוח, אלא באמצעות פוליטיקה של זהות. התוצאה היא שיח ציבורי שבו שאלת האמת נדחקת לשוליים, והמאבק המרכזי הופך להיות על מעמד מוסרי ועל שליטה בשפה.

במובן זה, הרלטיביזם בתרבות ה־Woke אינו רק עמדה פילוסופית; הוא מנגנון כוח. וכמו כל מנגנון כזה, הוא מעצב מחדש את גבולות השיח הציבורי ואת האפשרות עצמה לדיון דמוקרטי משותף.

נספח: מאמר על 'רלטיביזם', של ד"ר עדו נתניהו: [לחצו כאן]

[לאוסף המאמרים על 'הפרוגרסיבים החדשים ואנחנו' באתר ייצור ידע, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על רעיון 'הפרא האציל' בשמאל הפרוגרסיבי המערבי ובתרבות ה- WOKE, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים: 'בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית'.
• אוסף המאמרים על 'הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו'.
• הרחבה על מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל.
• אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים.
• אוסף המאמרים על רעיון 'הפרא האציל' בשמאל הפרוגרסיבי המערבי ובתרבות ה- WOKE.
• אוסף המאמרים על התודעה - והניסיונות להשפיע עליה.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), בין רפורמה משפטית למהפכה משטרית באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/2/23.
• פנחס יחזקאלי (2022), הפרוגרסיביים החדשים ואנחנו באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/1/22.
• פנחס יחזקאלי (2022), מכת הנעורות, WOKE, הסדר התרבותי הפרוגרסיבי המטורלל, ייצור ידע, 2/10/22.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על בגידת האינטלקטואלים, ייצור ידע, 12/4/24.
• פנחס יחזקאלי (2019), התודעה – והניסיונות להשפיע עליה – באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 5/10/19.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2024), אוסף המאמרים על רעיון 'הפרא האציל' בשמאל הפרוגרסיבי המערבי ובתרבות ה- WOKE, ייצור ידע, 31/3/24.

• Derrida, J. (1978). Writing and Difference. University of Chicago Press.
• Foucault, M. (1980). Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings. Pantheon.
• Pluckrose, H., & Lindsay, J. (2020). Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender, and Identity—and Why This Harms Everybody. Pitchstone.
• Boas, F. (1940). Race, Language and Culture. University of Chicago Press.
• Pluckrose, H., & Lindsay, J. (2020). Cynical Theories: How Activist Scholarship Made Everything about Race, Gender and Identity—and Why This Harms Everybody. Pitchstone.
• Rousseau, J. J. (1755). Discourse on the Origin and Foundations of Inequality Among Men.
• Todorov, T. (1993). On Human Diversity: Nationalism, Racism, and Exoticism in French Thought. Harvard University Press.