דוד א' פרנקל: הרהורים על פרשת נח

תקציר: סיפור הבריאה נועד לא רק ללמד אותנו על תולדות האנושות, אלא נועד גם לחנך אותנו למונותיאיזם; ולהרחיקנו מהפולחנים שהתנהלו בעמים השונים, כבר מיד כאשר החלנו את צעדינו הראשונים כעם מונותיאיסטי, בשונה מהעמים האחרים שבסביבתם...

[בתמונה: פרשת נח... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Rachael Coate]
[בתמונה: פרשת נח... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Rachael Coate]

[לקובץ המאמרים על פרשת נח, לחצו כאן]

עודכן ב- 20 באוקטובר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל"

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

פרשת נח היא המשך ישיר לפרשת בראשית ויש בה שני חלקים - סיפור המבול וסיפור מגדל בבל. בסופה של פרשת בראשית עלה נושא הנפילים. פרשת נח מלמדת אותנו כיצד נושא זה מהווה המשך ישיר לפרשת בראשית.

המבול

סיפור הבריאה נועד לא רק ללמד אותנו על תולדות האנושות, אלא נועד גם לחנך אותנו למונותיאיזם; ולהרחיקנו מהפולחנים שהתנהלו בעמים השונים, כבר מיד כאשר החלנו את צעדינו הראשונים כעם מונותיאיסטי, בשונה מהעמים האחרים שבסביבתם. קשה היה לשכנעם שאלוהים הוא היוצר היחידי, וכל מה שנראה בעיניהם של עמים אחרים כאלים הם למעשה יצירתו של אלוהים. לא קל יהיה לשכנע את בני ישראל שלא לפזול לכיוון התרבות והפולחנים היווניים. יתכן שמנהיגי עם ישראל נתקלו בקושי זה כאשר העם כבר ישב בארצו והחל ללמוד הנעשה מסביבו ובעולם. אותה עת, התרבות היוונית העתיקה הייתה כבר תרבות מתקדמת. 

[בתמונה: סיפור הבריאה נועד לא רק ללמד אותנו על תולדות האנושות, אלא נועד גם לחנך אותנו למונותיאיזם... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]
[בתמונה: סיפור הבריאה נועד לא רק ללמד אותנו על תולדות האנושות, אלא נועד גם לחנך אותנו למונותיאיזם... תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי johnhain לאתר Pixabay]

על קיומה של תרבות יוונית - ספרותית, מדינית ופולחנית - אנו יודעים לא רק ביוון אלא גם בקפריסין מול חופי הארץ כבר בימי השופטים, ויש על כך גם עדויות כתובות מתחילת תקופת המלכים בישראל. יש להניח שהתפתחו גם קשרי מסחר ותרבות עם יוונים, הן כיעד והן כנקודות מקשרות למעבר. במקרה כזה, אי אפשר היה להסתפק בביטויים קצרים שאלוהים הוא זה שברא את מה שיש בידי היוונים, כי המיתולוגיה היוונית התבססה על דמויות חיות ולא רק על עצמים - גרמי השמיים, או בעלי חיים שמוצאם בלתי ברור. המיתולוגיה היוונית מלאה בסיפורים של יצורים שהם צאצאים של דמויות אגדתיות – מיזוג של בני אדם עם בעלי חיים, של ענקים ומלחמתם באיתני הטבע ועוד. הדרך החכמה והנכונה שנבחרה כדי להתגבר על מיתולוגיות יווניות אלה - הייתה לא בהכחשתן, אלא, אדרבה, להודות שהיו קיימות אלא שכבר אינן עוד. סיפור המבול נתן את הפתרון.

סיפור המבול בצורה זו או אחרת, היה נפוץ וידוע בעולם העתיק – "עלילות גלגמש" היא דוגמה נפלאה. סיפור גלגמש נמצא בשפה האכדית בכתב היתדות והוא נכתב לפני שחובר ספר בראשית. בסיפורים יש יסודות דומים – החלטה של האלים להשמיד את כל בני האדם, את כל האנושות, ותיאור בניית תיבה להצלת אלה שהאלים רוצים שלא יושמדו. אמנם בעלילות גלגמש, גלגמש הופך לאל, אחר המבול, ואילו בספר בראשית, נח נשאר בן תמותה ונפטר בגיל מופלג כשהוא משאיר אחריו צאצאים רבים.

[בתמונה: לוח אבן 11 ובו חלק מאגדת גילגמש המתאר את המבול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Fæ קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]
[בתמונה: לוח אבן 11 ובו חלק מאגדת גילגמש המתאר את המבול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Fæ קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

מחבר ספר בראשית מסביר את תופעת המבול להשמדת האנושות, בהחלטת אלהים לחסל את תופעת הנפילים, כשהוא מסביר ומגנה את התופעה של לידת צאצאים מזיווג של מלאכים ומבנות האדם: "וַיִּרְאוּ בְנֵי־הָאֱלֹהִים אֶת־בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר יְהוָה: לֹא־יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי־כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם. הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּו. וַיֹּאמֶר יְהוָה: אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה, עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם, כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה" (ו, ב-ח).

כך או כך, מכיוון שהמבול היה תופעה ידועה, קל ונוח היה להשתמש בו להסבר ששימש כאמצעי להשמדה טוטאלית, כולל את צאצאי המלאכים, הנפילים ובנות אדם. באופן זה, סיפורו של המבול יכול היה להתקבל ביתר קלות מאשר הכחשת המיתולוגיה היוונית הקדומה. כך השלים מחבר ספר בראשית את ההסבר בדבר ייחודו של אלהים כאל יחיד.

החלטתו הראשונה של אלוהים בנושא המבול היתה חיסול האנושות – שהחלה עם בריאתו של אדם. לאחר מכן  אלהים משנה החלטה זו ומחליט על המשך קיומה של האנושות, אך ראשיתה החדשה תהיה נח ומשפחתו, וזאת לאחר שישמיד את כל בני התמותה האחרים. מכל צאצאי קין לא נותר אחד. נח היה בנו של למך – צאצא של אנוש, בנו של שת, שהיה בנם השלישי של אדם וחוה. מכאן הביטוי "בני אנוש". אין זה למך בנו של קין. החלטתו המקורית של אלהים היתה אמנם גם השחתת כל החי, אך כאשר החליט להמשך קיומה של האנושות החליט גם על המשך קיומם של בעלי החיים השונים.

[בתמונה: מחבר ספר בראשית מסביר את תופעת המבול להשמדת האנושות, בהחלטת אלהים לחסל את תופעת הנפילים... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Richard Gunther]
[בתמונה: מחבר ספר בראשית מסביר את תופעת המבול להשמדת האנושות, בהחלטת אלהים לחסל את תופעת הנפילים... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Richard Gunther]

מפני מה בחר אלוהים בנח?

עוד לפני הודעתו של אלהים על השחתת כל החי, כולל האדם, מספר לנו מחבר ספר בראשית: "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹח.  וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם, אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת" (ו, ט-י). על משמעות ההגבלה "בדורותיו" חלוקות הדעות. ישנם מפרשים המצביעים על כך שההשוואה נעשתה לבני דורו, שהתורה ראתה אותם כמושחתים, ומביאים להצדקת גישתם את הנאמר בהמשך: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לְנֹחַ: בֹּא־אַתָּה וְכָל־בֵּיתְךָ אֶל־הַתֵּבָה, כִּי־אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה" (ז, א). לעומתם, ישנם מפרשים, שלדעתם הכוונה להשוואה לכל בני הדורות ולא רק לבני דורו. פירושם מפנה להשוואה לתיאור אברהם, עליו ייכתב: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (יז, א), שתמימותו לא הייתה מוגבלת לדור זה או לדור אחר.

גם אשתו של נח ונשות בניו של נח נחשבו צדיקות, כי הרי אלוהים הורה לנח להכניסן לתיבה שנועדה להציל את האנושות שראשיתה כעת היא נח. כדי להציל את בעלי החיים, מורה אלוהים לנח להכניס לתיבה גם מכל בעלי החיים, הבהמות הטהורות והלא טהורות, מכל העופות והרמשים שעל פני האדמה, כדי שבתום המבול יחזרו החיים לתיקנם. תכנון ביולוגי מושלם

המבול לא היה רק גשם משמיים, אלא גם שיטפונות מהימים ומהמעיינות. הגשם ירד ארבעים יום וארבעים לילה, אך בגלל עליית המים - "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (ז, כד) – שרק אז החלה ירידת התיבה עד אשר נחה על הקרקע, אך טרם ניתן היה לצאת ממנה כי הייתה עדיין שקועה בקרקע בוצית. המבול החל ביום י"ז בחודש השני (ז, יא) והארץ יבשה כעבור שנה ביום כ"ז בחודש השני (ח, יד). כלומר לאחר 365 ימים - כלומר, לאחר שנת חמה תמימה של ימינו, ולא לפי הלוח העברי - הירחי.

[בתמונה: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Wycliffe Russia]
[בתמונה: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Wycliffe Russia]

כאשר כל מי שהיה בתיבה יצא ממנה - "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּח: וַיָּרַח יְהוָה אֶת־רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־לִבּוֹ: לֹא־אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת־הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא־אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת־כָּל־חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי עֹד כָּל־יְמֵי הָאָרֶץ:  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (ח, כ- כב).

לאחר מכן, מכיוון שנח היה עובד אדמה "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (ט, כ).

מכיוון שיצר לב האדם רע מנעוריו – לא היה טעם לקלל את האדמה כפי שעשה אלהים בימי המבול. אין להעניש את האדמה בגין התנהגותו של האדם. יש לחנך את האדם שיתגבר על יצרו. בסוגיה זו קיימת מחלוקת בקרב הוגי הדעות השונים: ז'אן ז'ק רוסו היה בדעה שיצר האדם טוב מנעוריו והציוויליזציה מקלקלת אותו, ולכן, לדעתו, על האדם להשתחרר מכבלי הציוויליזציה ולחזור לחיי הטבע. לעומתו, הדעה ההפוכה – אותה ביטא בהצלחה זוכה פרס נובל לספרות וויליאם גולדינג בספרו "בעל זבוב" – היא, שהציוויליזציה היא זו העוזרת לאדם להתגבר על יצרו הרע.

עם היציאה מהתיבה, מתחדשת הברכה שאלוהים נתן לאדם הראשון, אלא שמעתה היא מתייחסת רק לנח ולצאצאיו, כי הרי כל צאצאיו האחרים של אדם כבר לא היו בין החיים. ברכה זו – או ברית זו – שונה מההבטחה או הברכה של אלוהים לאדם.

בברכה לנח ולצאצאיו שלושה חלקים:

  • חלק ראשון: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֶת־בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ.  וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל־חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל־עוֹף הַשָּׁמָיִם. בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל־דְּגֵי הַיָּם – בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל־רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא־חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה. כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כֹּל. אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (ט, א-ד).
  • חלק שני: "וְאַךְ אֶת־דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ. מִיַּד כָּלחַיָּה אֶדְרְשֶׁנּו, וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת־נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת־הָאָדָם. וְאַתֶּם – פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ־בָהּ" (ט, ה-ז).
  • חלק שלישי: "וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם, וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם, מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל, וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ” (ט, ט-יא).

פסוק אחד בברכת אלהים לנח, משך במיוחד את תשומת לבי. בברכת אלהים לאדם (בראשית א, כט) נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת־כָּל־עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ, וְאֶת־כָּל־הָעֵץ אֲשֶׁר־בּוֹ פְרִי־עֵץ, זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". בברכת אלהים לנח ישנה תוספת: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלו".

[בתמונה: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלו"... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי F Delventhal לאתר flickr]
[בתמונה: "אַךְ־בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלו"... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי F Delventhal לאתר flickr]

בברכת אלוהים לנח הותרה אכילת בשר, מה שלא היה בברכת אלוהים לאדם. אלוהים מסייג את ההיתר רק בכך שאסר לאכול בשר שיש בו דם, כלומר – אין איסור לאכול בשר שדמו נוקה ממנו. האם הברכה בנושא זה לנח, מבטלת את ההוראה שניתנה לאדם? האם זו הוראה לצמיתות או הוראה לשעה? האם בדורות הבאים יבחינו בסכנה הקיימת מאכילת בשר ולכן אמנם לא ביטלו אותה אלא רק צמצמו אותה במסגרת דיני הכשרות? האם היתה זו הרשאה מסויגת בלבד?

חלק זה של הפרשה, מסתיים ברישום צאצאיהם של שלושת בניו של נח, "וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (י, לב) ופורטו מקומות יישוביהם. מעניין לציין, כי למרות הפסוק הראשון בפרק י: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת", הבכור היה יפת, אחריו היה חם ואילו שם היה הצעיר. בפרק י מובאים פרטי הצאצאים של בני נח כשבראשונה מובאים בני יפת, לאחר מכן בני חם ולבסוף בני שם, וכדי שלא נטעה –נכתב במפורש מיד לאחר שמתחילים למנות את בניו של שם: " וּלְשֵׁם יֻלַּד גַּם־הוּא,  אֲבִי כָּל־בְּנֵי־עֵבֶר, אֲחִי יֶפֶת הַגָּדוֹל" (י, כא).

[בתמונה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Amy and Carly of Fishnet Bible stories]
[בתמונה: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי־נֹחַ, שֵׁם חָם וָיָפֶת"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Amy and Carly of Fishnet Bible stories]

מגדל בבל

בפרק האחרון בפרשת נח, פרק יא, אנו לומדים על אפיים והתנהגותם של צאצאי נח – שהיוו למעשה את כל האנושות לאחר תקופת המבול. המקום הראשון אליו הגיעו במסעם מהמזרח למערב היה בארץ שנער – "וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא, ב). כאשר התיישבו בבקעה, גילו את יכולתם הטכנית ואת התושייה כיצד להתגבר על הטבע שבסביבתם – " וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה, וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר" (יא, ג).

בכך מצאו את השיטה הנכונה לבניית בתיהם. הלבנה הפכה לאבן, והחימר הפך לחומר. אלא שמיד השתלטה עליהם דמורליזציה והפגם האנושי פרץ החוצה. במקום לשמוח ולומר 'הבה נבנה בתים, בהם נגן על עצמנו מפני הגשם', או 'הבה נבנה בניינים, בהם נוכל להתיישב ולגדל את ילדינו בשיתוף ובהבנה' - כלומר הבניה תהיה אמצעי חשוב להמשך קיומנו - הם הכריזו: "הָבָה נִבְנֶה־לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שֵׁם פֶּן־נָפוּץ עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ" (יא, ד), כלומר: נבנה מגדל ענק וראשו בשמים, ובמקום להתפזר על פני האדמה, נעשה לנו שם באותו מקום.  מגדלי ענק, פירמידות ובנינים גבוהים מרשימים, היו במשך כל הדורות סמלים של רודנים שביקשו להבהיר להמונים שהם נחותים (ראו ישעיהו יד, יג-יד :"וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן. אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן"). המטרה של בניית המגדל היתה מטרה בפני עצמה: להאדיר כח – "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

[בתמונה: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Wycliffe Russia]
[בתמונה: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם"... המקור: Contributed by Sweet Publishing, free bible images, Artist: Wycliffe Russia]

התנא רבי אליעזר בן הורקנוס, תיאר זאת בספרו פרקי דרבי אליעזר, פרק כד:

"בואו נבנה לנו עיר גדולה ונשב שם בתוכה פן נפוץ על פני כל הארץ כראשונים, ונבנה מגדל גדול בתוכה. ונעלה לשמים - שאין כחו של הקב"ה אלא במים - ונקנה לנו שם גדול בארץ, שנאמר ונעשה לנו שם. רבי פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל. מה היו עושין? - היו מלבנים לבנים, ושורפין אותן כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה שבעים מיל. ומעלות היו לו ממזרחו וממערבו, אלו שהיו מעלין את הלבנים היו עולים ממזרחו, ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו, ואם נפל אדם ומת לא שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבנה אחת - היו יושבין ובוכין ואומרין: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה".

על התרברבות זו, הם הוכו מיד. הם אמרו: "הָבָה נִבְנֶה לָּנו" ואלהים הגיב על כך באמרו "הָבָה נֵרְדָה" (יא, ז). הם אמרו: "פֶּן נָפוּץ", והתגובה היתה: "וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם", והתוצאה היתה "וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר" (יא, ח). יתכן שניתן לשייך לפרשיית מגדל בבל את פסוק ד בפרק ב בתהלים "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק, אֲדֹנָי יִלְעַג לָמוֹ".

כדי להחזיר את צאצאי נח לממדיהם הנכונים ולשמור על עצמאותם, הופצו הם בכל הארץ, בולבלה שפתם שעד אז היתה "כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (יא, א), וזאת כדי שכל קבוצה תתפתח בעצמה בכיוונים המתאימים לה, ובאופן זה תתפתח האנושות ברחבי העולם. "עַל־כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל, כִּי־שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל־הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַלפְּנֵי כָּל־הָאָרֶץ" (יא, ט). 

ההבדלים בין קבוצות שונות, התחרות, ההתמקדות בנושאים אחרים וחדשים, ריבוי המחשבות והוויכוחים – ההתדיינויות השונות – הם ביסודה של ההתפתחות האנושית. אילו כולם היו נשארים במגדל בבל, כל זה לא היה והאנושות לא היתה מתפתחת, הכל היה נובל. האנושות היתה במקרה כזה כחציר שרוח אלהים לא עברה בו והתוצאה הייתה "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ" (ישעיהו מ, ח).

הפרשה מסתיימת ברישום נפרד של צאצאיו של ארפכשד, בנו הבכור של שם, עד אברם, נחור והרן שנולדו באור כשדים, "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (יא, לא).

[בתמונה: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Keith Edkins. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]
[בתמונה: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ"... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Keith Edkins. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 2.0]

[לקובץ המאמרים על פרשת נח, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *