תקציר: ברכתו של משה בנויה באופן הדומה לשירה, אך רובה אינו שירה. לאחר פסוק פתיחה, מזמין משה את בני ישראל בארבעה פסוקים להתאסף ולהאזין לברכתו… בתום הברכה פרידה: משה אינו מאפשר שאלות ודיונים על תוכן דבריו, ומיד בסיימו את ברכתו, מבלי להוסיף מילה, "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ…"

[לאוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

עודכן ב- 4 באוקטובר 2023

דוד א' פרנקל (ראו תמונה משמאל) הוא ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ופרופ' אמריטוס בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מחבר הספר "תובנות מנהיגות וניהול - הגיגים והרהורים לאור פרשות השבוע וחגי ישראל" בהוצאת ראובן מס, ירושלים.

*  *  *

וזאת הברכה היא הפרשה האחרונה בחמשת חומשי התורה. מועד קריאתה אינו בהכרח שבת, אלא ביום ה"עצרת" (המכונה "שמיני עצרת") שלאחר תום שבעת ימי חג הסוכות.

הכינוי "שמיני עצרת" שניתן למועד זה הוא שיבוש. בספר במדבר כה, לט כתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי – עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם". כלומר, לאחר שבעת ימי חג הסוכות תהיה עצרת ביום השמיני. בשלב בלתי ברור החלו לקרוא מלים אלה בשיבוש: "ביום השמיני עצרת". כך השתרש "שמיני עצרת" כשמו "המקובל" של היום השמיני, שהוא היום שלאחר שבעת ימי הישיבה הסוכות.

שני חלקים עיקריים בפרשה זו - ברכת משה ומותו.

ברכת משה

הפרשה פותחת בדבריו האחרונים של משה. היו אלה דברי ברכתו הן לשבטים והן לעם כולו, בטרם החזיר את נשמתו לבורא עולם.

כל ימיו פעל משה בשליחות אלוהים שאת דבריו העביר לבני ישראל. אלא שהפעם, ביום האחרון של חייו, משה מברך את העם ביוזמתו, כראש משפחה הנפרד מצאצאיו. הפסוק הראשון בפרשה מבהיר לנו שאלו הם דבריו של משה, אותם הוא עומד להשמיע מיוזמתו ואינו נושא אותם בשליחות מאלוהים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתו" (לג, א).

יעקב, ששמו שונה לישראל, אסף לפני פטירתו את שנים עשר בניו ליד מיטתו, בירך כל אחד מהם וביקשם שיעלו את גווייתו לקבורה במערת המכפלה. בנו, יוסף, שמילא את בקשת יעקב אביו ודאג לקבורתו במערת המכפלה, ביקש גם הוא, לפני מותו, מצאצאיו, שכאשר יעלו בני ישראל לארצם ישאו את גווייתו לקברה בה ולא ישאירוה במצרים. אך רק יוסף, מבין כל בניו של יעקב, ביקש להיקבר בארץ, ואכן משה, המנהיג שלא שכח פרט כלשהו, מילא את בקשתו "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת־עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ" (שמות, יג, יט), והפקיד אותן בידי בני ישראל העולים ארצה כדי לקברן בארץ. ואכן נקברו עצמותיו בשכם "בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב ... וַיִּהְיוּ לִבְנֵי־יוֹסֵף לְנַחֲלָה" (יהושע כד, לב).

ברכתו של משה בנויה באופן הדומה לשירה, אך רובה אינו שירה

לאחר פסוק פתיחה, מזמין משה את בני ישראל בארבעה פסוקים להתאסף ולהאזין לברכתו (לג, ב-ה):

יְהוָה מִסִּינַי בָּא, וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ,

הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ.

מִימִינוֹ אֵשׁדָּת לָמוֹ.

אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל־קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ,

וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.

תּוֹרָה צִוָּה־לָנו מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב.

וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ,

בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

בדברי פתיחה אלה משבח משה את עמו מאז התגלות אלוהים בסיני עד כריתת הברית בה אלוהים איחד את כל שבטי ישראל לעם. 

לאחר פתיחה חגיגית זו עובר משה לברך כל שבט:

השבט הראשון הוא ראובן (ראו את דגל ראובן בתמונה למטה). משה חרד לגורלו כי חזה את התדרדרותו. הוא הבין שפרישתו של ראובן והשתקעותו מעבר לירדן, עלולה להביא להכחדתו, וכך אכן היה. ברכתו למעשה אינה ברכה אלא תחזית: "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר" (לג, ו). במהלך ההיסטוריה שבט ראובן אכן נעלם.

משה פוסח על שמעון ומברך את שבט לוי, אך זאת לאחר שיברך את יהודה שהיה צעיר ממנו. בברכתו ליהודה, פונה משה לאלוהים ומבקשו להיענות תמיד לקריאתו של יהודה לעזרה כאשר יילחם באויביו. שבט יהודה ילחם באויבי עמו ואף יזכה לעזרה מבני השבטים האחרים בצאתו למלחמה: "שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה, וְאֶל־עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ. יָדָיו רָב לוֹ, וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (לג, ז) ועל כן תמיד יחזור לביתו.

כאשר כרך יעקב את שמעון ולוי יחד, הביע את כעסו על התנהגותם עם בני שכם בפרשת דינה ואמר: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם .בְּסֹדָם אַל־תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל־תֵּחַד כְּבֹדִי. כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ־שׁוֹר .אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה. אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (בראשית מט, ה-ז). לעומתו, משה, אמנם מתעלם משבט שמעון אך בברכתו מהלל את התנהגותו של לוי. משה זקף לזכותם של בני שבט לוי – שהם בני שבטו, את העובדה שלא השתתפו בתלונת בני ישראל על המים ברפידים. מסיבה זו ברך משה את שבט לוי שתפקידו יהיה מהחשובים, אם לא החשוב ביותר, והוסיף לברכתו: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ, וְכָלִיל עַל־מִזְבְּחֶךָ.  בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ, וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה. מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו, וּמְשַׂנְאָיו מִן־יְקוּמוּן" (לג, י-יא).

בהמשך ברכתו נראה משה כאילו הקדים את בנימין ליוסף, אך אין זה כך. בברכתו לשבט בנימין אומר משה: "לְבִנְיָמִן אָמַר: יְדִיד יְהוָֹה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו, חֹפֵף עָלָיו כָּל־הַיּוֹם, וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (לג, יב), ואז עובר משה לברך את בני יוסף, אפרים ומנשה – הצעירים מבנימין: "לְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת יְהוָה אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת וּמִמֶּגֶד – תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד – גֶּרֶשׁ יְרָחִים, וּמֵרֹאשׁ – הַרְרֵי־קֶדֶם וּמִמֶּגֶד – גִּבְעוֹת עוֹלָם וּמִמֶּגֶד – אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה. תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו. בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, יַחְדָּו אַפְסֵי־אָרֶץ,  וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם, וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" (לג, יג-יז).

לשבטי זבולון ויששכר, בני יעקב ולאה, מתייחס משה בברכה משותפת: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ, וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ. עַמִּים, הַר־יִקְרָאו שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי־צֶדֶק,  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" (לג, יח-יט), בעוד שכל האחרים, מלבד שמעון, זכו כל אחד לברכה נפרדת. כמוכן, למרות שיששכר היה המבוגר בין שנים אלה, משה מזכיר את זבולון לפניו.

לאחר שברך את צאצאיו של יעקב מלאה ורחל, עובר משה לברך את צאצאי יעקב מבלהה ומזלפה. גם כאן משה מחליף בסדר הלידות, ומברך ראשית את גד, בנה של זלפה ולאחר מכן את דן, בנה של בלהה, למרות שדן נולד לפני גד.

וזו ברכתו של משה לגד: "בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף־קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי־שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת יְהוָה עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם־יִשְׂרָאֵל" (לג, כ- כא). בברכתו לגד, אין משה מביע כעס על שגד, שחבר לראובן, בחר להתיישב מזרחית לירדן במקום להיכנס לארץ. יש להניח שמשה בטח באנשי שבט גד שבעת הצורך ייחלצו לעזרת העם ויילחמו עם שבטיי ישראל שיעברו את הירדן. המציאות כעבור זמן הייתה שונה. שני השבטים ראובן וגד יחד עם חצי שבט מנשה שהתיישבו מעבר לירדן, פרשו מהעם וכעבור זמן אף הוגלו כמדינה נפרדת, כפי שאנו קוראים בספר דברי הימים: "וַיָּעַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה" (דבה"י א, ה, כה-כו).

בברכתו לדן, מכנה משה אותו "דָּן גּוּר אַרְיֵה, יְזַנֵּק מִן־הַבָּשָׁן" (לג, כב).  כינוי זה מזכיר את "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" מברכת יעקב ליהודה (בראשית מט, ט), אלא כאן משה מכוון לכך ששבט דן יעבור ממקום מושבו המקורי לאזור הבשן ויכריע את אויביו שיהיו בבשן.

מברכתו לדן עובר משה לברך את נפתלי – בנו של יעקב מבלהה, ואת אשר – בנו של יעקב מזלפה. גם כאן בולט הקשר שבין ברכותיו של משה למיקומם הגיאוגרפי של נחלותיהם. נחלתו של נפתלי היתה חבל ארץ פורה ונעים ממערב לים כינרת ובדרומו – "נַפְתָּלִי שְׂבַע רָצוֹן וּמָלֵא בִּרְכַּת יְהוָה, יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה" (לג, כג). הברכה האחרונה ניתנה לאשר: "וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר. יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ. בַּרְזֶל וּנְחֹשֶׁת מִנְעָלֶיךָ וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" (לג, כד-כה). גם נחלתו של אשר היא אדמה פורייה, בחבל ארץ בו רבים השמנים, גבולה הצפוני הוא הרי הלבנון שמאדמתם ניתן לחצוב נחושת וברזל (כפי המתואר בפרק ח, ט).  כדי להבהיר את ברכתו לאשר, מוסיף משה: "וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ". משמעותה של המילה "דָּבא" היא שפע ברכה. אך יתכן שמקורה לקוח מהמונח דבא בערבית, שמשמעותו שקט ושלוה.

את ברכותיו מסיים משה בכעין שירה (לג, כו-כט):

 אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן.

רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ – וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים.

מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם – וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם,

וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב – וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד.

וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח – בָּדָד עֵין יַעֲקֹב,

אֶל־אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ – אַף־שָׁמָיו יַעַרְפוּ־טָל.

 אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל.

מִי כָמוֹךָ - עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה,

מָגֵן עֶזְרֶךָ - וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ,

וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ - וְאַתָּה עַל־בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ.

מותו של משה

משה אינו מאפשר שאלות ודיונים על תוכן דבריו, ומיד בסיימו את ברכתו, מבלי להוסיף מילה, "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל־הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרֵחוֹ, וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת־כָּל־הָאָרֶץ, אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל־נַפְתָּלִי וְאֶת־אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל־אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת־הַנֶּגֶב וְאֶת־הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד־צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה, הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר" (לד, א-ד).

בהבדל מסיפור מותו של אהרן, שהיו לו עדים היכולים לספר את מקום קבורתו, לא נכח בן תמותה בעת מותו של משה וכך נמנעו פולחן אישיות ועליה לקברו. זהותו של מי שכתב את הפסוקים האחרונים, המתארים שיחה של משה עם אלוהים ותיאור קבורתו – תישאר עלומה שלעולם לא תהיה עליה תשובה. יתכן שיהושע כתב זאת כפרי השערתו.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד־יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל־פִּי יְהוָה,

וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע־אִישׁ אֶת־קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

וּמֹשֶׁה בֶּן־מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ, לֹא־כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא־נָס לֵחֹה.

וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.

עם פטירתו של משה החלה תקופת האבל של שלושים ימים. יהושע בן נון הבין שמיד בתום ימי האבל חובה להמשיך. המתנה נוספת עלולה להזיק וכן אין לתת הזדמנות לאף אחד להתארגן ולשנות את תוכניתו המקורית של משה, או אולי אף למרוד. על כן, מיד בתום שלושים ימי האבל "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי־סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת־יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה" (לד, ט).

הפרשה מסתיימת, ועמה מסתיימים חמשת חומשי תורה, בדברי הספד קצרים וממצים, שאין כמותם לסיכום חייו של משה (לד, י-יב) ויתכן לייחס את כתיבתם ליהושע:

לֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל־פָּנִים, לְכָל־הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל־עֲבָדָיו וּלְכָל־אַרְצוֹ וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל־יִשְׂרָאֵל.

[לאוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על פרשת וזאת הברכה.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת וזאת הברכה באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 12/10/19.