פנחס יחזקאלי: שירי נצח – יום אחרון (אברהם שלונסקי)

[בתמונה: גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן... המקור: Photo by KoolShooters from Pexels]

[בתמונה: גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן... המקור: Photo by KoolShooters from Pexels]

[לאוסף המאמרים על סוציו-אנטרופיה: אנטרופיה בגרסת המערכות המורכבות, לחצו כאן] [לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

*  *  *

רוב שירי הנצח שאני מכיר ואוהב הם שירי אהבה. אבל יש גם שירי נצח על מוות וקמילה... אחד היפים שבהם לטעמי, הוא יום אחרון של אברהם שלונסקי, שאני נוהג להשמיע אותו לתלמידי, בשיעורי ניהול, כשאנחנו עוסקים ב'אנטרופיה'...

השיר מיוחד גם בשל העברית המורכבת של שלונסקי, הקשה להבנה ולפענוח.

למה קשה?

  • סיבה ראשונה היא הזמן... העברית היא שפה דינאמית... השיר פורסם ב- 1947 (אחרי השואה, שלטעמי, מבצבצת מתוכו לא מעט); והשפה - כמו גם הדימויים המוכרים - השתנו...
  • אבל יש גם הסבר נוסף, ולדעתי מהותי יותר, וקוראים לו במילה אחת: "שלונסקי"עפר גביש - באתר שלו: 'אירועי זמר' - כותב, בצדק: "ככה זה שלונסקי. צריך תרגום לעברית"... די אם נציין כי השיר פורסם לראשונה בספר ששלונסקי קרא לו בשם: "עַל מילֵאת" [הבנתם? לא? טוב, זה מסביר הכל... אלה מילים משיר השירים, שמשמעותן "על השפע": "כְּיוֹנִים עַל־אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְבוֹת עַל מִלֵּאת" (שיר השירים, ה' יב') ודווקא השיר הזה, על המוות, משובץ בתוך השפע. הנה לכם - אחדות הניגודים...].
ללחן של השיר סיפור מרתק, לא פחות: שלום חנוך ומאיר אריאל סיפרו על כך ליואב קוטנר, בראיון טלויזיוני, על שפת הכנרת ליום האהבה דווקא, בט"ו באב 1993: כשהיו נערים בקיבוץ משמרות, נתבקשו על ידי וועדת החגים של הקיבוץ (בו גדלו יחד) לחבר שיר לחג הסוכות. בגלל לחץ של זמן, הם החליטו לאלתר ולכתוב יחד: הם הדליקו טייפ, וכל אחד מהם תרם משפט...

הנה תהנו. חנוך ואריאל שרים, כל אחד את השורה שלו...

ואחרי ההקדמה הארוכה הזו, הנה המילים, כמובטח, "מתורגמות לעברית"...

יוֹם  אַחֲרוֹן - אברהם שלונסקי 

(נכתב ב- 1947)
יוֹם  אַחֲרוֹן  יוֹם  אַחֲרוֹן - כשמו כן הוא. היום המבשר את הסוף. המקור, כמובן תנ"כי ממשלי לא' העוסק ב"אשת חיל": "וַתִּשְׂחַק, לְיוֹם אַחֲרוֹן"...
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו כל דבר - אפילו התפילות - נולד ומת. יש לו התחלה וגם סוף; וביום האחרון הכל נגמר... ואז, כל הישגי העבר נשמטים - הופכים להיות חסרי חשיבות.
כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף נותרה רק דממה בציפיה לסוף, ואין עוד תכלית, כמו היונה ששוגרה על ידי נוח מהתיבה בפעם הראשונה, וחזרה ללא עלה בפיה (עלה טרף הוא עלה שנתלש על ידה במקורה)
וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת העולם כמנהגו נוהג; אולם עבור ההולך למות הוא הופך להיות לא רלוונטי, בסוף הדרך. השמש נראית מנוכרת; והירח הופך קשוח וקר והולך ונפחת, ומצטמק, עד שיעלם (מוות...).
וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד וכל מי שתימר לגובה, והיה משהו בעבר, הלך והתקמט; הלך והתנמך; עד שהתקמט ונעלם, כמו הירח שמת בסוף החודש...
כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת הזמן שנותר לי הפך לרצף של קיטועים חסרי משמעות; ומילותי הפכו זרות
וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת? ואין עוד עיקר. רק תפל, באין יכולת להפריד עיקר ותפל, בין החיטה והמוץ... (אין יכולת להבר את חיטה ולזרות אותה כדי להפרידה מהמוץ)
שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד: חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן לשווא שילחתי את היונה לחפש מוצא; והיא שבה אלי כמו המוות - בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן: במוות אין מאור פנים ואין רוגז וחרון.
גַּם לַתְּפִלּוֹת - תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת. גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן. גם תפילות נולדות מתיישנות ומתות וגם ליבולים מגיע יום המוות - הוא יום הקציר (הדימוי של מלאך המוות עם המגל הקוצר נשמות)...

והנה עוד ביצוע קלאסי של אריק איינשטיין:

[לאוסף המאמרים על סוציו-אנטרופיה: אנטרופיה בגרסת המערכות המורכבות, לחצו כאן] [לאוסף שירי הנצח, שהזמן לא יכול להם, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!  

2 thoughts on “פנחס יחזקאלי: שירי נצח – יום אחרון (אברהם שלונסקי)

  1. Pingback: הכל על סוציו-אנטרופיה: אנטרופיה בגרסת המערכות המורכבות - ייצור ידע

  2. Pingback: פנחס יחזקאלי: שירי נצח, שהזמן לא יכול להם - ייצור ידע

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.