ד"ר גדעון שניר הוא מרצה בתחום "ניהול משא ומתן בינלאומי חוצה תרבויות". זהו מאמר דעה פרי עטו.
* * *
אנו ניצבים משתאים נוכח החוכא-והאטלולא המתנהל סביב חידוש המשא ומתן בין ארצות הברית ואירן בסוגיית הגרעין, העומד היום - למרבה האירוניה - בסימן פורים.
ליווינו תחת ביקורת נוקבת את האופן בו ניהלה ארה"ב את המשא ומתן הקודם (2015), כאשר האמריקאים הפגינו חוסר הבנה מדאיג לגבי תרבות ניהול המשא ומתן האיראני; ועשו עשו את כול השגיאות האפשריות. בעברית פשוטה, האירנים פשוט "קירקסו" אותם.
לציין שהאמריקנים לא לבד, האירופאים השפיעו מן הסתם; כי היו מוכנים מלכתחילה לקבל איראן גרעינית, כנראה תחת ההנחה שהם אינם רואים עצמם מאוימים, בעת הזו, כי נכון עכשיו רק דגלי ארה"ב, השטן הגדול; ושל ישראל, השטן הקטן, עולים באש בכיכרות טהרן. התנהלות זו תואמת את הכניעה האירופאית, ללא תנאי, נוכח גלי ההגירה המוסלמית המציפה את היבשת; שתוצאתה הבלתי נמנעת היא השתלטות תרבותית ופוליטית על מעוזי הכוח החברתיים במדינות אירופה; והעברת נטל הבעיה לטיפולו של הדור הבא.
[בתמונה: מי בכלל צריך היום נשק גרעיני? הכרזה: ד"ר אלי מירון]
ארה"ב הצטרפה למעשה למודל המשא ומתן האירופאי הנרפה, חרף האזהרות מפני העתיד - אולי כי לא רצתה לשבור את הכלים עם אירופה, ואולי כי זה תאם את הכרזתו של ברק אובמה, שלאיראן "לא יהיה נשק גרעיני במשמרת שלו".
הוא צדק והעביר את הבעיה לדונלד טראמפ שעשה מעשה, אך לא התאפשר לו להשלים. תומכי טראמפ יאמרו שהיה בכיוון הנכון; אם היה יותר זמן והייתה יותר סבלנות; ואם האירופים היו מצטרפים למהלך הזה; ואם הדמוקרטים - חובבי "זכויות הפרט"; המתעקשים ש"הסכמים יש לכבד" אפילו באופן חד-צדדי - היו מוכנים לעמוד מנגד, נוכח המצוקה ההומניטרית של העם האיראני (מעשה ידי ארצות הברית כמובן ולא של האיטולות, חס ושלום...).
מנגד, מתנגדיו יאמרו שלא הייתה כלל התכנות לגרום לאיראן לרדת על ברכיה בעקבות הסנקציות הכלכליות. 
[בתמונה: רק לא במשמרת שלו... אובמה. מקור הקריקטורה - הרשתות החברתיות. בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
ועתה, כפי שהטיב לתאר זאת הפרשן לענייני ערבים אהוד יערי, האיראנים קלטו היטב את ההצהרות ממשל ביידן לחזור לשולחן המשא ומתן; ואף פצחו בחגיגת "מחוות", המאותתת על רצון טוב להפשיר את הקיפאון ביחסי שתי המדינות; אלא שהאייטולות מתרגמים את המחוות הללו, בהתאם לתרבות המזרח התיכון, כחולשה המזמינה הקשחת עמדות לקראת משא ומתן מעמדה טובה יותר, אי שם בעתיד.
[בתמונה: לא להשאיר זכר לפועלו של דונלד טראמפ... בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com]
המחוות כללו הסרה חלקית של הסנקציות; הסרת מגבלות התנועה של דיפלומטים איראנים בארה"ב; הסכמה לראות באירופה מתווכים למשא ומתן העתידי; וכן, היתר למדינות סוחרות עם איראן לשפר את כלכלתה. תגובת איראן הייתה התעלמות מוחלטת מכול גינוני המחוות, והשארת הממשל האמריקני להתבשל במיץ של עצמו.
בעוד בארצות הברית עושים הכל כדי להשמיד כול זכר לפועלו של טראמפ שנוא נפשם - שלעולם לא יסלח לו על כי הוציא אותם מהבית הלבן לפני ארבע שנים - בישראל, צד אחד יוצא מדעתו מחרדה לבאות; והצד השני מוצא כאן סיבות טובות לדקור את בנימין נתניהו וללעוג לאידו, בטענה שהכל בגללו: בשל שעקף את ממשל אובמה - החליט ממשל ביידן לא לשכוח לו את עקיפת הדמוקרטים והליכה מעל לראשו של אובמה.
ומה הלאה? תלוי כנראה כמה זמן עוד יישאר בנימין נתניהו בעמדת השפעה בפוליטיקה הבין לאומית; ובקצב פיתוח מערך טילי ההגנה של ישראל.
