עופר בורין: תהילים, פרק מ – דויד מבטל את עבודת הקורבנות

[בתמונה: קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי יְהוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵלַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי designwebjae לאתר Pixabay]

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

מזמור תודה מדויד לה'. דויד קיווה לה' וזה נענה לו:

א לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָוִ֥ד מִזְמֽוֹר׃

ב קַוֹּ֣ה קִוִּ֣יתִי יְהוָ֑ה וַיֵּ֥ט אֵלַ֗י וַיִּשְׁמַ֥ע שַׁוְעָתִֽי׃

ובעקבות ההצלה המיוחסת לה', יש לדויד תובנה חדשה, תהילה חדשה לה': ד וַיִּתֵּ֬ן בְּפִ֨י׀ שִׁ֥יר חָדָשׁ֮ תְּהִלָּ֪ה לֵֽאלֹ֫הֵ֥ינוּ

 זו לא הצלה פרטית – מדובר על אלוהינו (של כולנו) והתהילה החדשה היא הדרך לבטא את הביטחון בה': יִרְא֣וּ רַבִּ֣ים וְיִירָ֑אוּ וְיִבְטְח֗וּ בַּיהוָֽה׃ ה אַ֥שְֽׁרֵי הַגֶּ֗בֶר אֲשֶׁר־שָׂ֣ם יְהֹוָה מִבְטַח֑וֹ וְֽלֹא־פָנָ֥ה אֶל־רְהָבִ֗ים וְשָׂטֵ֥י כָזָֽב׃

לא לפנות לכל מני דרכים לביטוי האמונה בה'. לא דרכי רהב ולא כל מיני אנשים שמכזבים כאילו הם נציגי ה' עלי אדמות ואדם.

 ולאחר ההקדמה הזו, מביא המלך דויד את הפסוק המרכזי של המזמור:  ז זֶ֤בַח וּמִנְחָ֨ה׀ לֹֽא־חָפַ֗צְתָּ אָזְנַיִם כָּרִ֣יתָ לִּ֑י עוֹלָ֥ה וַחֲטָאָ֗ה לֹ֣א שָׁאָֽלְתָּ׃ זבח, מנחה, עולה וחטאת – כל סוגי הקורבנות שהיו נהוגים בבית המקדש, כולם כולל כולם, אין בהם חפץ.

דויד המלך, זה שכל כך רצה לבנות את בית המקדש, הוא ולא אחר, מבטל את הצורך בו ובמנהגי הקורבנות שבו.

[בתמונה למעלה: מודל בית המקדש במוזיאון המבורג. דווקא דויד המלך, זה שכל כך רצה לבנות את בית המקדש, הוא ולא אחר, מבטל את הצורך בו ובמנהגי הקורבנות שבו... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Christoph Braun. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC 0]

ובמה כן חפץ ה' – לעשות רצון האלוהים ולחיות עם התורה כחלק אינטגרלי מהגוף של האדם:

ח אָ֣ז אָמַרְתִּי הִנֵּה־בָ֑אתִי בִּמְגִלַּת־סֵ֗פֶר כָּת֥וּב עָלָֽי׃

ט לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹהַ֣י חָפָ֑צְתִּי וְת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃

ספר כתוב עלי, והתורה בתוך מעי.

אני לא יודע אם באמת דויד המלך כתב את המזמור הזה ואחרים בספר תהילים. אבל, החשיבות של ביטול הצורך בקורבנות והעלאת הדרישה למילוי הכתוב בתורת משה, על ידי דויד המלך או על ידי מזמור המיוחס לו, שליבתה היא צמ"ח (צדק/ה, משפט וחמלה) הם בעיני ביטוי למאבק אדיר הקיים בתוך היהדות – מאבק בין הטקס ופרטי הפרטים של ההלכה והציוויים; לבין דרך הארץ, אהבת האדם ועשיית הטוב בקשר ישיר של האדם עם אלוהיו (אם זה האדם המאמין והאלוהים שלו או האדם הלא מאמין וה"אלוהים" שלו).

יש כאן גם ביטוי למאבק השליטה בין המלך לכוהנים, או אם תרצו בין המדינה לדת. ודויד הבין, הפרדת הדת מהמדינה היא הכרח:

  • הדת – עניין פרטי בגופו של אדם.
  • המדינה – עניין ציבורי.

אם כולם יתמקדו בעשיית טוב במובן העמוק שלו ויחדלו מגינוני ה"רהבים" ו"משוטי הכזב", אז האדם והחברה האנושית יהיו תהילה ראויה לה'.

[לאוסף פרקי ספר תהילים, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *