[לאוסף פרקי ספר איוב, בפרשנותו של עופר בורין, לחצו כאן]
אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני).
החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.
* * *
בירושלים,
בסמטה צרה, קטנה ושכוחת אל,
ישב חייט מיומן להפליא,
בחנות הקטנה שלו, שאיש לא ביקר בה,
מזה אלפי שנים.
והחייט היה מפליא בעבודתו,
עת הכין כובעי צדק, חולצות צדק ומכנסי צדק.
כולם תפורים בקפידה רבה,
אך איש לא רצה בהם.
הייתה להם תכונה מיוחדת, פלא של ממש,
הלובש את בגדי החייט היה מוצא עצמו ערום
אם לא נהג באדם אחר, בצדק.
בגדי החייט הירושלמי, המיומן להפליא, היו בגדי צדק.
ושם הסמטה הירושלמית הצרה – סמטת איוב.
[התמונה המקורית היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי yclnl לאתר Pixabay]
איוב ממשיך את נאומו...
אחרי שבפרק הקודם זנח את המאבק על הצדק שלו והתפייט עם החכמה של אלוהים, הוא מספר לנו על געגועיו לימים בהם מצבו היה טוב.
מתגלה לנו איוב חדש ומרשים. הוא נזכר בימים בהם חש שאלוהים עמד לצדו ולא נגדו. ימים בהם חש ביטחון:
ב מִי-יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי-קֶדֶם; כִּימֵי, אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי.
ג בְּהִלּוֹ נֵרוֹ, עֲלֵי רֹאשִׁי; לְאוֹרוֹ, אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ.
באותם ימים איוב זכה לכבוד גדול מכל שדרות הציבור. צעירים הסתתרו מפניו מתוך כבוד. מבוגרים קמו לכבודו. שרים השתתקו (לשונם לחיכם דבקה – זה המקור, שהגיע עד היום, לברכות מתחת לחופה עת נשבע החתן שלשונו תדבק לחיכו אם לא יזכור את ירושלים) (ואנחנו יודעים כמה שרים אוהבים לדבר...):
ז בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי-קָרֶת; בָּרְחוֹב, אָכִין מוֹשָׁבִי.
ח רָאוּנִי נְעָרִים וְנֶחְבָּאוּ; וִישִׁישִׁים, קָמוּ עָמָדוּ.
ט שָׂרִים, עָצְרוּ בְמִלִּים; וְכַף, יָשִׂימוּ לְפִיהֶם.
י קוֹל-נְגִידִים נֶחְבָּאוּ; וּלְשׁוֹנָם, לְחִכָּם דָּבֵקָה.
וכל הכבוד הזה בא לו משום היותו עשיר? חזק? גיבור מלחמה? לא. הכבוד ניתן לו על שהיה עוזר לחלשים בחברה. לעניים, ליתומים, לאלמנות:
יא כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה, וַתְּאַשְּׁרֵנִי; וְעַיִן רָאֲתָה, וַתְּעִידֵנִי.
יב כִּי-אֲמַלֵּט, עָנִי מְשַׁוֵּעַ; וְיָתוֹם, וְלֹא-עֹזֵר לוֹ.
יג בִּרְכַּת אֹבֵד, עָלַי תָּבֹא; וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן.
הצדק והמשפט היו לו לבגדים. איזה תיאור נפלא (צירפתי בסוף המאמר מובאות נוספות מהתנ"ך על הצדק כלבוש): יד צֶדֶק לָבַשְׁתִּי, וַיִּלְבָּשֵׁנִי; כִּמְעִיל וְצָנִיף, מִשְׁפָּטִי.
הנה. חזר הצדק. מעוז כוחו של איוב. הוא מעיד על עצמו שהיה עיניים לעיוור ורגליים לנכה. הוא היה כמו אבא לעניים וגם היה חוקר ופותר מרבות (משכין שלום):
טו עֵינַיִם הָיִיתִי, לַעִוֵּר; וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי.
טז אָב אָנֹכִי, לָאֶבְיוֹנִים; וְרִב לֹא-יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ.
יז וָאֲשַׁבְּרָה, מְתַלְּעוֹת עַוָּל; וּמִשִּׁנָּיו, אַשְׁלִיךְ טָרֶף.
ובתוך כל הטוב הזה, מעיד איוב שהייתה בו אמונה שיקבל גמול על צדיקותו. הוא היה בטוח שיגיע לשיבה טובה מוקף בבית מלא ילדים. הוא היה בטוח ששמו ומעשיו ודרכו יהיו מודל לדורות שיבואו אחריו. הוא היה משוכנע שלעד דבריו ומעשיו יחשבו כמים לצמא:
יח וָאֹמַר, עִם-קִנִּי אֶגְוָע; וְכַחוֹל, אַרְבֶּה יָמִים.
יט שָׁרְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי-מָיִם; וְטַל, יָלִין בִּקְצִירִי.
כ כְּבוֹדִי, חָדָשׁ עִמָּדִי; וְקַשְׁתִּי, בְּיָדִי תַחֲלִיף.
כא לִי-שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ; וְיִדְּמוּ, לְמוֹ עֲצָתִי.
כב אַחֲרֵי דְבָרִי, לֹא יִשְׁנוּ; וְעָלֵימוֹ, תִּטֹּף מִלָּתִי.
כג וְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי; וּפִיהֶם, פָּעֲרוּ לְמַלְקוֹשׁ.
אל מול התיאור המדהים הזה של איוב, ברורה מאוד האכזבה העמוקה שהוא חווה, בעקבות ההתעללות של אלוהים והשטן בו. תורת הגמול התמוטטה לא לנגד עיניו, אלא ממש בו עצמו.
הפרק הזה הוא אתנחתא חשובה להבנת איוב. ההבנה של האמונה תוך הכרה באי קיומה של תורת הגמול!
אז אולי הוא הרים דגל לבן במלחמתו לקבל משפט צדק מאלוהים, אבל הוא ממשיך ונאחז בצדק שלו ומסביר בפסוקים מלאי יופי את קורותיו.
* * *
על צדק כלבוש אפשר למצוא בעוד מקומות בתנ"ך. למשל:
- במזמור קל"ב בתהילים: "כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ" (פסוק ט).
- ישעיהו נ"ט: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ" (פסוק יז).
- ישעיהו י"א: "וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" (פסוק ה).
