[בתמונה: אהוד ברק וחברים... המקור: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]
[מאמר זה ראה אור במקור באתר של אודי מנור]
פרופסור אודי מנור (ראו תמונה משמאל) הוא היסטוריון של העם היהודי בעת החדשה, במכללת אורנים. חבר מפלגת העבודה.
[לבלוג של אודי מנור, לחצו כאן]
* * *
ב-25 פיסקאות סטקטו הציג אהוד ברק ב'הארץ' את משנתו המדינית. להלן אני משוחח עם הטענה המרכזית של כל אחת מפיסקאות אלו, אבל לא לפני שאומר את השורה התחתונה, תקציר מנהלים, הכותרת, הטוקבק, הפלש, הבקיצור. ובקיצור, ברק סותר את עצמו באופן מדהים בהינתן שכלו החריף, כשמצד אחד הוא מדבר על ישראל כעל מעצמה אזורית, עולמית אפילו, גרעינית כנראה (גם הוא החליט לוותר על העמימות), וגם כלכלית וכן הלאה, ומצד שני הוא מדבר על המשך המצב הקיים במונחים של "תהום". תחליט אהוד היקר, מעצמה או תהום? וויצ' וואן? ועוד אתייחס ישירות גם לדיבורים הנמלצים על "מעצמה" וגם על פטפטת "התהום".
פיסקה 1: אף אחד חוץ ממנו...
ברק מתלונן על כך שאף אחד חוץ ממנו כמובן איננו תורם לדיון המדיני. הוא צודק, ובלבד שמשמעות המלים 'דיון מדיני' הן שכל מי שעוסק בנושא חושב כמו ברק. הואיל ולא הימין וגם לא העבודה ולא כחול-לבן חושבים כמו ברק, הרי שאין דיון מדיני. אבל אם דיון מדיני הוא לא רק מה שברק חושב בנושא המדיני, אז לטענתו הפותחת אין שום אחיזה במציאות.
פיסקה 2: שכונה קשה ש"אין בה חסד לחלשים"...
ברק אומר שהאזור שלנו מתאפיין "בשניות" – שכונה קשה ש"אין בה חסד לחלשים". קביעה היסטוריוזופית משונה, שלא מסתדרת כלל עם התמיכה המדינית והמוסרית (והכלכלית) לה זוכים החלשים שבכל החלשים: הפלסטינים. במלים אחרות, הטענה הזו של ברק היא פוזה. היא נחוצה כמובן כדי להזכיר לנו שהוא מבין במציאות ובביטחון, והיא כמובן קדימון לפסקה 3.
אבל לפני שניגש לשם, הבה נביט עוד רגע על 'חולשה' ו'חלשים', בעולם בכלל ובמזה"ת בפרט: יש חולשה ויש חולשה. מקדוניה הצפונית, או בוליביה, מדינות נטולות מוצא לים, סובלות בשל כך מחולשה אסטרטגית. לעומת גרמניה ובריטניה למשל, השונות בעוצמתן ממי שהיו בעבר מעצמות ימיות אדירות: פורטוגל, ספרד והולנד. לא זה המקום לדון בסוגיות של חולשה וכוח בעולם המודרני, אבל ברור שהטיעון הזה של ברק שהוא לכאורה חד חלק צלול וברור, הוא שום דבר מכל אלו. רטוריקה.
פיסקה 3: "ישראל כתוצאה מהישגיה היא המדינה החזקה ביותר בטווח של 1500 קילומטר"...
כפתור ופרח. ארבע שורות קדימה ברק מייחס "לדעת רבים בעולם" את היותה של ישראל "מעצמה גרעינית". נו, כידוע העוצמות המדהימות הללו לא הפריעו ולא יכולות להפריע לשגרה של פיגועים מכל הסוגים בכל הגזרות, פיגועים שמקורם בסיבות עומק שאינן קשורות לא לחוזקה של ישראל ולא ליכולת של מטוסיה להגיע לכל פינה "ברדיוס של 1500 קילומטר מסביב לירושלים" כפי שברק מתאר זאת.
סיבות העומק הללו לא זוכות לשום התייחסות לא בפסקה הזו ולא בזו שקדמה לה ולא בשום מקום אחר. על פי המשוואה של ברק, יש רק "פחדנים" (אלו יככבו בפיסקה 4) ומולם אנשי "האומץ" (הסחורה המרכזית של 'המחנה הדמוקרטי ומסימניו המובהקים של ברק כידוע).
סיבות העומק הללו קשורות לדרכו ההיסטורית של האסלאם ושל העולם הערבי. התעלמות מהן היא פרי צורת מחשבה של יהודים המקבלים את התיזה הבסיסית של 'הפרוטוקולים של זקני ציון' (שלטון היהודים בעולם מה שמאפשר להם במקרה הזה לפתור את כל הבעיות), או להפך, כאלו המקבלים את התיזה שהיהודים אשמים בכל (ושלכן התאיינותם קודם כל כעם היא התנאי לפתרון).
פיסקה 4: אין איום קיומי
ברק "קובע באחריות" שאף לא אחד מהאיומים החיצוניים הרבים "אינו מהווה איום קיומי על עתידה, עוצמתה וריבונותה של מדינת ישראל". אי אפשר שלא לתהות על הביטחון העצמי המרהיב הזה (בשלושת מובניו, ע"ע רני רהב). "לא לדאוג! האחריות עלי!!" אמר ג'וני כשהוא מדליק את הסיגריה תוך שהוא נשען על ערימת החציר היבש" (קטע מתוך סיפור בוקרים ידוע).
האחריות משותפת החבר ברק. ואתה בוודאי זוכר בצלילות הצהרות דומות "באחריות!! על הסכין!!" לפיהן המשטר באיראן על סף נפילה, כמו גם זה של אסד הבן (זונה).
ולגופו של עניין: "ישראל של 2019 איננה נמצאת תחת איום השמדה מכל סוג שהוא"... נו, בעולם בו יושבים בארמונות הנשיאות אישים כמו אסד, בולסונרו, פוטין, צ'אבז (אללא ירחמו) וכדומה, לדבר בכזה בטחון על "מכל סוג שהוא" מעורר תהיה לגבי חיבורו של אדם האומר זאת למציאות. כל האנושות נמצאת בסכנת השמדה כזו או אחרת, והדברים ידועים.
אבל נגיד שברק היה מסכים לטענה הרחבה יותר, כדי שנתייחס למה שהוא כנראה התכוון לומר, אז כן, ישראל חזקה צבאית מלבנון, סוריה, איראן ותורכיה גם יחד. אבל לא זה הנושא במרכזי בדיון המדיני שלכאורה לא קיים. הנושא המרכזי הוא יכולתם של הפלסטינים האומללים למרר לישראלים את החיים. זוהי כידוע לא שאלה רטורית אלא סטטיסטיקה מצטברת כבר 70 שנות עצמאות עליהן אפשר להוסיף עוד 70 שנות התנגדות ערבית כמעט גורפת, ולא אסטרטגית, ללא נשק גרעיני, לבניין האומה היהודי.
ברק היטיב לתאר את מי שאיננו מבין את זה; ובמקרה שלו, אין לי ספק שהוא מבין. אבל, הוא לא כתב שום דבר בנושא; ולכן, אין אלא להתייחס אליו כמי שלא התייחס לשורש הבעיה הביטחונית של ישראל: הטרור הפלסטיני: "מי שמספר לכם אחרת" כתב ברק על נתניהו מן הסתם, "זורה חול בעיניכם או שרוי בעצמו במצב תודעה בעייתי, חרדתי וקרבני, פסימי ופסיבי, שאיננו טוב לא לאזרח מהשורה ולבטח לא למנהיג". בדיוק. כן, ללא ספק ברק איננו פסימי ופסיבי, אבל קשה לומר על פי דבריו אלו, שהוא עצמו לא "זורה חול בעיניים" של כולנו.
[תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0, שהועלתה על ידי Praveen לאתר flickr]
פיסקה 5: חוזקה של ישראל
חוזקה של ישראל, טוען ברק, מאפשר לה לפעול "כדי לשנות את המציאות". חזיז ורעם. אמרת 'שינוי' אמרת הכל. אמרת 'שינוי' הצטרפת לנאורים שאין להרהר אחר דבריהם. על מהותו של השינוי ברק מדבר בהמשך תודה לשכל הישר, אבל כאן האומץ ל'שינוי' הוא סימנה של "המהפכה הציונית", המונגדת ברטוריקה של ברק ל"גלותיות" של נתניהו ודומיו.
למען הסר ספק כדאי לומר כבר כאן שלא רק שאינני מאוהדיו של נתניהו, אלא שכמו ברק ורבים אחרים, אני מייחל לרגע שהוא יפנה את מקומו כראש הממשלה הרע ביותר של מדינת ישראל, בתחומים המהותיים ביותר לעצם קיומה של המדינה: החברה, התרבות והכלכלה של כל אזרחיה.
ועכשיו לאחר שהסרתי את הספק בשאלת 'מי נגד מי' או 'לטובת מי אתה' וכן הלאה ביטויים המבטאים את (תת) הרמה של השיח הפוליטי הישראלי, אפשר לחזור לרטוריקת ההנגדה של ברק: אכן כן, הציונות הייתה ועודנה תנועה דינמית, היוזמת ולוקחת אחריות. אבל מי כמו ברק יודע, שלפעמים לעשות זה לחדול; ולפעמים ,על מנת להתקדם עליך לסגת; ולפעמים, אי עשייה היא העשייה הנחוצה ביותר.
אצא מהארון לרגע, ואתן את הדוגמה הרלבנטית ביותר: יוזמת נסיגה חד צדדית איננה צעד מקדם. להפך. לא מנקודת מבטם של היהודים וגם לא של הפלסטינים. ועוד משהו: שינוי זה עניין רצוי ומבורך ובלבד שהוא פרוגרסיבי (מנקודת המבט של זכויות אדם, שגשוג, יציבות, שלום). אבל במזרח התיכון (ולא רק בו) יתכן (כמעט בטוח) ששינוי אמתי מתרחש מתחת לרדאר, בהדרגתיות, בלי יותר מדי "אומץ" ו"לבן בעיניים" וכל שאר הביטויים שברק ומעריציו מתנאים בהם.
דוגמה מוכרת: עליית שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות בשוק העבודה. כל צעד "אמיץ" לדחיפתן שמה השיג את התוצאה ההפוכה. כל יום שכולנו שותקים בנושא, מביא לעוד כמה נשים חרדיות בשוק העבודה. בקיצור, ציונות זה לעשות, ציונות זה ליזום, אבל לא פעם לעשות וליזום זה לשבת בשקט ובסבלנות ולהמתין. לא 'גלותיות' מגונה יש כאן, אלא חוכמת רחוב פשוטה.
[להרחבה בנושא: 'שינוי מתחת לרדאר', לחצו כאן]
פיסקה 6: הפיל שבחדר...
ברק קובע ש"הפיל שבחדר" הוא "העניין הפלסטיני ועתיד השטחים". אולי הוא צודק, לדעתי הלא קובעת, ובכל זאת מושמעת (עובדה, אתם עדיין קוראים). היא לא הנושא המרכזי לא בעולם, לא במזרח התיכון ולא עבור ישראל; ויש לי הרגשה לא קטנה שהיא לא כל כך מעניינת את הפלסטינים עצמם (חוץ מאלו שבעייתם כביכול-אומנותם הרווחית, ע"ע אונר"א, הרש"פ, חמאס וכל שאר הנבלות שמדברים בשם הפלסטינים, ועליהם יש להוסיף את מקצועני הסכסוך ברחבי העולם ובארץ הקודש, שכל אחד יכין את הרשימה בעצמו).
אולי אני צודק וברק טועה, אולי אני טועה והוא צודק. ומכאן, מה שנותר זה לבחון כיצד ברק מגדיר את הבעיה: "בין הים לנהר הירדן חיים יותר מ-13 מליון בני אדם, קרוב ל-9 מליון ישראלים וכ-4.5 מליון פלסטינים". מכאן ממשיך ברק לקלישאות המוכרות כבר עשרות שנים: 'או יהודית או דמוקטית', 'אפרטהייד', 'חוסננו המוסרי', כל הפק"ל, כולל קפה נחלה, בלי הל, חצי סוכר. אה, כן, ו"התהום" כמובן. שוב: אחת משתיים – או שישראל היא מעצמה נטולת איומים קיומיים ואם אתה אומר אחרת אתה פחדן גלותי, או שישראל על סף "תהום". אם ברק שומע אותי, ובתקווה שלמרות הכל הוא יהיה חלק מממשלת ישראל הבאה, אז 'באמאשכ ברק, תרד מהעץ הביפולארי, די, לא מתאים'.
ולגופו של עניין, וזה הולך להיות ארוך ומעיק...
- ראשית, מדוע ברק כ"ציוני" חותם מראש את המרחב הגאוגרפי - שבמסגרתו מתנהל הסכסוך הזה כבר חמישה דורות - למרחב שבין "הירדן לים"? יש אנשים חכמים מאד לכשעצמם, שמצביעים על ברק כעל יורש של דרכו של רבין שירש מבחינה זו (ולא רק זו) את דרכו של אלון שקיבל אותה מרבותיו אנשי 'הקיבוץ המאוחד', האקטיביסטים הציונים המרשימים ביותר שחיו כאן. על פי שיטתם, ארץ ישראל נמצאת משני צידי הירדן, ותחום הסכסוך היהודי-פלסטיני (יהודי! ותכף נגיע גם לבעיה הברקית הלא מבריקה הזו), הוא בלשון חכמי הקיבוץ המאוחד (ולא רק הם): 'בין המדבר לים', ולא 'בין הירדן לים'.
ודוקו!! (שזה עברית יפה ל'שימו לב'): אין בעובדה שרבין (כמו אלון) סבר שמרחב הסכסוך הוא בין המדבר לים, סתירה לבין נכונותו לבצע פשרה טריטוריאלית. בדיוק כשם – אבל להפך – שגם יאסר ערפאת סבר (ובכך הוא צדק) שפלסטין היא משני צדי הנהר, גם מבחינה גאוגרפית וגם היסטורית וגם חברתית-לאומית, ושלכן – כי הוא ערפאת – אין מקום למדינה יהודית בשום חלק של המרחב הזה. והנה ברק הולך כמו הבריטים ב-1922 וחותך את הארץ באמצעות 'ספר לבן בעיניים', "אומץ" מדיני לדבר על "הפיל שבחדר" מה שאף אחד לא עשה ולא יכול לעשות אלא אם שמו הוא ברק. ובכן, עד כאן מבוא לתסריט לסרט הפעולה הטוב של שנת 2021, ומכאן בחזרה למציאות.
אז:
- ראשית וכאמור, מרחב הסכסוך הוא כל מה שבין המדבר לים, ובמרחב הזה וביחס אליו מחפשים פתרונות (כמו תכנית אלון).
- שנית, חשוב לא פחות: ברק מדבר על "כ-9 מליון ישראלים". לשם מה הטשטוש הזה? את אחמד טיבי אפשר לקבל לוועדת החוץ והביטחון גם בלי להסתיר את העובדה ש-80% מ"הישראלים" הם יהודים. הסכסוך הוא לא 'ישראלי-ערבי' אלא 'יהודי-ערבי', או 'יהודי-פלסטיני' או 'יהודי-אנטישמי' וכל אפשרות אחרת, ובלבד שהתיבה 'יהודי' מוזכרת ב"אומץ" ציוני וללא גלותיות חלילה.שאלה שעולה מהתחשיב של ברק – 13 מליון בני אדם, 9 מהם "ישראלים" ו-4.5 "פלסטינים" – היא: איפה ממוקמים הפלסטינים הישראלים? בשני הצדדים? לא ברור.
- שלישית, והכי חשוב: מה התיזה בדיוק? וזו שאלה שמופנית לכל מי שמדבר על 'הפרדה' בכלל ו'חד צדדית' בפרט. מה התיזה? שיהודים ופלסטינים אינם יכולים לחיות אלו עם אלו? שפלסטינים שחיים בחיפה ובסכנין כבר מספיק מאולפים; ושלכן, מהם לא נשקפת סכנה ביטחונית; ואילו מהפלסטינים של רמאללה וג'נין כן? אף פעם לא הייתה לי ברורה הנקודה הזו. כי אם היא לאומית, הכל ברור. לאום איקס מעוניין בחיים ריבוניים וציבוריים (כלאום: סמלים, שפה, תרבות, המנון, דגל וכיו"ב), ומכאן שלאום וואי לא מעוניין שהוא ישלוט בו. כפתור ופרח. ביום שלאום וואי, לצורך העניין, הלאום הפלסטיני, יקבל את עקרון ההדדיות, נגמר הסכסוך, או-אז אין שום בעיה שפלסטינים ברמת הפרט יהיו אזרחים שווי זכויות במדינת הלאום של לאום איקס (היהודים לצורך העניין) ולהפך.
הואיל ולכל מי שיש לו דופק ומספר זהות, בוודאי אם היה בסיירת ויש לו "אומץ" ו"לבן בעיניים", אין צל של ספק שלא קיימת וגם לא התקיימה אף פעם (להוציא את פרשת 'אגודות הכפרים' שגם עליה אפשר להתווכח) מנהיגות פלסטינית של ממש שמקבלת את זכות קיומו הריבוני של העם היהודי, הרי שממילא אין שום טעם לשחק בהפרדות ובנסיגות ובפינויי ישובים. כי אם אי אפשר לסמוך על פלסטיני החי ברמת הפרט ברמאללה; אז אי אפשר לסמוך על פלסטיני שחי ברמת הפרט בכפר קאסם. ואם אפשר – כי אי אפשר אחרת – לסמוך ברמת הפרט על הפלסטיני החי בכפר קאסם, אין סיבה שלא לסמוך על פלסטיני החי ברמת הפרט בג'נין. הבעיה היא ברמה הציבורית-מדינית-לאומית. לא ברק ולא סתיו שפיר וגם לא ניצן הורוביץ' יצליחו לשנות את המצב והשינוי במישור הזה תלוי רק ואך ורק בתהליכים פנים פלסטיניים. האם לישראל יש מה לעשות לטובת העניין? בוודאי: מקסימום שקט ומקסימום בטחון ומקסימום פיתוח כלכלי. בדיוק מה שהיא עושה כרגע, גם אם אפשר – כי תמיד אפשר, בכל תחום, גם בכרובית שאני מבשל כרגע – לעשות הכל טיפה יותר טוב.
שורה תחתונה לגבי פיסקה 6: די עם ההפחדות הדמוגרפיות, די לזרות חול עם "איבוד העליונות המוסרית" בלה בלה (תשאיר עבודה, ברק היקר, לליצנים של 'שוברים שתיקה', מה , רק לך מותר לנסוע בעולם ולהתקבל במחיאות כפיים אוהדות על ידי פעילי 'שמאל' נאורים?), די עם פטפוטי "השחתת הנורמות של צה"ל" ו"התמוטטות הגיבוי של יהדות ארה"ב", וכן הלאה. אדרבא: רוצה להבטיח העמקת הסכסוך בדם ואש ותימרות עשן? לך על נסיגה חד צדדית.
פיסקה 7: אזהרה...
ברק מזהיר אותנו מפתרון 'המדינה האחת' שהוא "הרסני לעתידה, לזהותה ולביטחונה של ישראל". שוב, לא ברור למה. מדוע זה הכרחי? מדוע "הרס" המדינה מצידם של אישי הימין כמו "נתניהו וסמוטריץ'" לא יכול לבוא בתוך הקו הקדוש (הירוק) או בגבולות החדשים שמציע ברק (להלן)? ממתי "גזענים וכהניסטים" תלויים בטריטוריה כזו או אחרת?? החיבור האוטומטי הזה תמיד נשמע לי מופרך, גם במישור המקומי וגם בזה הכללי (האם ספרד למשל הפכה לפשיסטית כחלק מהתפשטות גאוגרפית ולהפך? האם היא איננה יכולה לחזור לפשיזם במסגרת גבולותיה הנוכחיים? שאלה רטורית).
חשוב מכך: את טענת 'ההרס' אפשר להפנות גם לדרך שהוא מציע, כי סמוטריץ' יכול לפעול בדרכו – והוא ימשיך לפעול בדרכו – בלי קשר לגודל שטחה של מדינת ישראל. וחשוב מכך: ברק מייצר דיכוטומיה דרמטית (רטורית ובומבסטית) של 'או-או', או 'פתרון מדיני' כפי שהוא מציע או 'תהום וחורבן' שיבואו כתוצאה מפתרון 'המדינה האחת'. הנה ברק, דרך שלישית: שב ואל תעשה. לא סיפוח, ולא נסיגה, ולא פינוי ישובים, ולא כלום. המציאות היא גם אלטרנטיבה. עובדה.
פיסקה 8: ברק צודק?
ברק צודק שאין הכרח בטחוני בהתנחלויות. אדרבא, הגיע הזמן לומר זאת או ליתר דיוק לחזור ולומר זאת: ההתיישבות היא ערך בפני עצמו. הגיע הזמן לומר זאת, "באומץ של לבן בעיניים", כחלק מהגישה הציונית: בכל מקום בו התיישבו יהודים בארץ הזאת (ולא רק זאת אבל נעזוב לרגע את העולם ואת האנושות ואת תרומת היהודים וכן הלאה, יש נאורים שדיבור כזה מסכן את בריאותם וחבל, הבריאות הרי מעל לכל), ובכן, בכל מקום בו התיישבו יהודים בארץ הזאת הם הביאו ברכה. גם לא יהודים, כלומר ערבים, מביאים בדרך כלל ברכה במקום בו הם יושבים כי זו דרכה של האנושות בדרך כלל, להביא ברכה.
ולכן כן, להתנחלויות אין ערך בטחוני מראש, אלא ערך אנושי-יהודי ועל כן יופי, תבורכנה ההתנחלויות בדגניה, יקום, יגור, ערד, אריאל ותפוח. כמה שיותר, בלי לגנוב אדמה לאף אחד (ויש מספיק לכולם), יותר טוב. ורק אחרי שאמרנו את זה אפשר להצביע על טיעונים מהסוג שיגאל אלון – שוב, יש אנשים חכמים לכשעצמם המצביעים על ברק כעל ממשיך דרכו של אלון – אמר בענייני הערך הביטחוני של הישובים: ערך הפריסה הגאוגרפית, האחיזה בשטח, כתנאי לביטחון לא 'רק' של יהודים חלילה (כי אצל הנאורים דמם של יהודים הפקר כידוע) אלא גם של פלסטינים.
[בתמונה: יגאל אלון במלחמת העצמאות... ערך ההתיישבות... מקור התמונה אינו ידוע, והיא נחלת הכלל]
פיסקה 9: "גושי ההתנחלויות"
ברק מסביר מדוע כמה גושי התנחלויות וכמה אתרים הם חיוניים אפילו לביטחון, כולל נהר הירדן כמובן. מה לעשות וכל מלה שהוא אומר על 'גוש התנחלות' נכון לגבי מה שעדיין איננו 'גוש התנחלות', כי מה שהוא אומר ב-2019 על 'ההתנחלויות הבודדות' שאין להן "שום תרומה ביטחונית" אמרו ב-1979 על מה שעכשיו פתאום נהיה 'גושי התנחלויות'.
ברק כבר נכנס להיסטוריה, ובצדק, והוא רוצה להמשיך להיות חלק ממנה, הלוואי (אני באמת בעדו גם אם לא אצביע בשבילו כי חשוב שיהיה לנו שר ביטחון בדמותו, אבל לא יותר מזה), אבל בפסקה הזו הוא מגלה נטיות להתעלם ממנה.
מכיוון שכתבתי ספר על יגאל אלון (ראו תמונת הכריכה משמאל) וגם הזכרתי אותו כאן כמה פעמים, מתחייבת התייחסות שלי לדברים שאלון אמר לגבי המקומות הנכונים להתיישבות-התנחלות יהודית בארץ ישראל שמעבר לקו הקדוש (הירוק):
רק במקומות נחוצים ביטחונית, שאין בהם צפיפות דמוגרפית-פלסטינית. או בעברית: בקעת הירדן, גוש עציון, קרית ארבע, מעלה אדומים, כן. כל השאר – כולל אריאל – לא.
אבל תפיסתו זו הייתה חלק מראייה, שלפיה הפתרון הפלסטיני הוא במסגרת ירדן, שעל בסיס פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית, תחזור לשלוט בכל השטח שיישאר אחרי שישראל תספח את מה שנחוץ לה על פי הקריטריונים של אלון.
לדעתי הלא קובעת זה ממשיך להיות המתווה הריאלי היחיד. לי לפחות אין צל צילו של ספק שבמסגרת המציאות שנוצרה אלון לא היה ממליץ על פינויים של ישובים. את התפיסה לפיה התיישבות היא ברכה, ואם היא יהודית היא מבטיחה ברכה כפולה ומשולשת, למדתי ממנו.
פיסקה 10: התכנית...
כאן מתחיל ברק להציג את תכניתו. אי הסכמה מהותית שכבר נכתבה קודם לכן, היא לגבי 'פתרון שתי המדינות' שברק שב ומציג. או ליתר דיוק, כן, אני בעד פתרון שתי המדינות של יצחק רבין: בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד: ערבית (ירדנית-פלסטינית) ויהודית (ישראל). ברק מציע מדינה שלישית, והוא לא הראשון כמובן. קדמו לו נתניהו ואובאמה. בעניין זה הוא בחברה טובה של תלושי-מציאות.
וכן, כמובן, כל העניין האזורי, סעודיה וכן הלאה, כל הצדיקים שישיבתם על שדות נפט הופכת אותם ל'מתונים'. כן, בוודאי, כדאי לקיים עם כל המדינות הללו יחסים מכל הסוגים, כדאי למשל שכשספורטאי ישראלי מגיע לאירוע ספורטיבי כלשהו ירשו לו להחזיק את הדגל, אפרופו נאורות וכן הלאה, אבל באמת, בלי אשליות. לא החליפות ההדורות של כמה מיליארדרי פטרודולרים ואירו-ספקלונטים (כבר לא נשארו קבוצות כדורגל לקנות אז אין ברירה אלא לנפח את ערכם של ליצנים מסוגו של ניימאר) לא יפתרו את בעיות העומק של הערבים, המוסלמים והפלסטינים. סבלנות. אם בכלל. עד אז, הבלגה כתפארת האקטיביזם הציוני.
פיסקה 11: ההסדר האזורי...
ברק מניח שבמסגרת ההסדר האזורי הכולל אפשר יהיה לדון "בכל היבטיה" של הבעיה הפלסטינית. הנייר סובל הכל. בעצם הוא צודק, 'לדון' אפשר ב'הכל'. אבל לא הרבה יותר מזה. מי כמוהו יודע. גם הוא ב-1999 דן ב"הכל", ואחר כך הוטלו לפנינו שורה ארוכה ארוכה.
פיסקה 12: הגבול...
ברק מציע שאם המהלכים המרהיבים שהוצעו לעיל בפסקאות הקודמות לא יתאפשרו, "תמשיך ישראל לשלוט ביטחונית בכל השטח", מה שהיא כבר עושה, אבל ברק מוסיף עוד מרכיב: "גבול" בין ישראל לפלסטינים. מה משמעותו של 'גבול' אם ישראל תמשיך לפעול 'ביטחונית' בכל השטח???
תשובתו של ברק בפסקה זו היא ש'הגבול' הזה תפקידו "שימור אופציית ההיפרדות לשתי מדינות". את דעתי על פתרון 'שתי המדינות' של נתניהו-אבאמה-ברק כבר כתבתי. הואיל ואני חושב שפתרון 'שתי המדינות' יתכן רק מול ירדן (בשותפות פלסטינית כמובן, מה שממילא מתרחש בממלכה הזו כבר יותר מ-70 שנה בצורות כאלו ובעיקר אחרות), הרי שאין צורך לקבוע 'גבול' וכל מה שיש בפסקה הזו הוא המובן מאליו (כי ברק הוא איש בטחון קודם כל): שליטת ישראל במרחב מבחינה ביטחונית. אין צורך ב"שימור" של שום "אופציות". הם קיימות כפי שהן בזכות הגאוגרפיה כבר יותר מ-100 שנה. הבעיה איננה לא גאוגרפית וגם לא ביטחונית אלא פוליטית-מדינית. כאמור, לא בידיים שלנו.
פיסקה 13: האחריות הביטחונית...
בדיוק מה שאמרתי ואמרו לפני ואומרים כולם ומבחינה אופרטיבית הדבר היחיד שיש לו משמעות ברורה וצלולה, וברק ניסח את הדברים היטב, והנה הם מלה במלה: "ישראל תשמור בידה את האחריות הביטחונית הכוללת בכל השטח עד נהר הירדן, כולל אותו, לכל טווח זמן שיידרש". בדיוק. ולשם כך אין צורך לבלבל את המוח עם נסיגות, לא חד צדדיות ולא בתאום עם האמריקנים (שכמה פסקאות קודם מאיים עלינו ברק שתמיכתם "לא תהיה שם לנצח", נכון! ולכן אין צורך לנפנף בהם). הבלגה.
[בתמונה: "ישראל תשמור בידה את האחריות הביטחונית הכוללת בכל השטח עד נהר הירדן, כולל אותו, לכל טווח זמן שיידרש". בדיוק... התמונה: דובר צה"ל. שם הצלם אינו מופיע]
פיסקה 14: סיפוח...
"ישראל תספח בגיבוי אמריקני את גושי היישובים" ואז "תכריז רשמית שאין לה תביעות טריטוריאליות". לא ברור לי למה זה נחוץ. לא זה (הסיפוח) ולא זה (ההכרזות הרשמיות). לא כל דבר בעולמנו נמדד במונחי חוזה עבודה, מכירת רכב ונדל"ן, נישואין וגירושין.
פיסקה 15: עידוד...
"ישראל תמשיך להגן על אזרחי בכל מקום" אבל תעודד את אלו 'הפוגעים בביטחון' להתפנות מבתיהם. לא אשוב על עמדתי בנושאי שטחים, עומק ואופי הסכסוך, ועמדתם של רבין-אלון. רק אוסיף שברק - עוד יותר ממני - מכיר את האנשים בשטח; ויודע טוב ממני, שמדובר ברעיון עיוועים חסר שחר.
פיסקה 16: סטטוס קוו בהר הבית
ישראל "תאשרר את מחוייבותה לסטטוס קוו בהר הבית". בדיוק הנקודה שהגיע הזמן לבחון את 'הסטטוס קוו' המגוחך הזה. יהודי יכול לבקר בוותיקן. נוצרי אוונגליסט-פנדמנטליסט יכול לבקר בירושלים. שניהם יכולים לבקר באשראמים בהודו (על פי השמועות – אף פעם לא הייתי ואין לי כוונה להיות – כולם מורידים נעלים בכניסה)...
אבל יהודי לא יכול לבקר במקומות הקדושים בירושלים. ולזה קוראים 'סטטוס קוו'. ושימו לב (דוקו!!): אינני מדבר מנקודת מבט תאולוגית. 'הבטחות אלוקיות' מעניינות אותי עוד פחות מבשורות של איחודים דרמטיים לקראת בחירות כאלו ואחרות. אני מדבר מנקודת מבטם של הנאורים: שוויון, הדדיות, זכויות אדם בסיסיות. אם אדם, שלצורך העניין יש לו גם זקן, גם ציצית, גם כיפה וגם אמונה בלב, רוצה לבקר בגראונד זירו בניו יורק, אין סיבה שאדם כזה לא יכול לבקר כל מקום קדוש בעולם (כולל בסעודיה, שאולי יום אחד גם היא תצטרף – לא רק בהספקת הנפט תמורת דולרים – למשפחת העמים).
באותה פיסקה מוסיף ברק שבענייני "הסדר קבע" יו"ש ועזה הם "יחידה אחת". כל שנותר הוא לשכנע את הפלסטינים (כבר מזמן לא ראיתי כותרת דרמטית על פיוס בין רש"פ לחמאס, אבל אני מודה שאני לא כל כך עוקב אחר החדשות, אז אם יש חדשות בעניין זה, ש'מישהו' יעדכן אותי).
פיסקה 17: מי נגד?
ברק רוצה לחזק את הרשות ולהבטיח שגשוג כלכלי בעזה. "בכפוף לשיקולי הביטחון של ישראל". מי נגד פיתוח כלכלי בעזה? כולם בעד. חוץ ממי ששולט שם. לגבי החלק הראשון, תיכף נגיע לדברים מוזרים שכותב ברק שתי פסקאות קדימה.
פיסקה 18: מדיניות ממשלת ישראל...
ברק קובע שכישלון מימוש תכנית טראמפ נובע ממדיניות ממשלת ישראל בנושא. אולי. אני מאלו הסבורים – חלק מהם ערבים, אגב – שכסף לא יקנה את "כבוד הערבי". ושם נמצאת הבעיה, וגם ממשלת ברק לא הייתה משנה את גורלה הקבוע מראש של תכנית טראמפ, כל עוד מי שמנהל את ענייני הפלסטינים בימינו הוא מי שמנהל את ענייני הפלסטינים בימינו.
פיסקה 19: חידוש ההרתעה בעזה...
ברק דורש חידוש ההרתעה בעזה. אמן. ברק דורש הפסקת מסע הכניעה לחמאס. אמן. ברק טוען שיש "כאילו" "ברית בלתי כתובה בין נתניהו לחמאס", ומכנה את התשלומים שישראל מעבירה על פי הסכמי אוסלו כ"פרוטקשן". צעדים אלו "מחלישים שיטתית את הרשות הפלסטינית" וכמובן מהווים "הפקרת תושבי עוטף עזה".
מהסוף להתחלה: ובכן מסתבר שלמרות שישראל מעצמה גרעינית, תתכן מציאות של טרור בלתי פוסק, בפועל ובכוח, כלפי אזור התיישבות שלם (שהגיע הזמן לכנותו בשם מקומי: מערב הנגב למשל). האם היחלשות הרשות היא רק תוצאה של 'הפרוטקשן'? שאלה רטורית. היא נולדה 'חלשה' במובן הוובריאני: אף פעם לא הייתה כוונה לאף אחד מאנשיה - להוציא את סלאם פיאד שמהר מאד מצא עצמו בגלות - לממש את עקרון הריבונות, שהוא קודם כל מונופול על האלימות. ברק יודע את זה טוב ממני, אבל לא אני רץ לבחירות ולכן הוא צריך לטשטש את האמת הזו ולהפיל אותה על נתניהו.
הלאה. ישראל של ברק רוצה למנוע משבר הומניטרי אבל ברק - שרוצה שישראל תהיה שלו - מדבר על ישראל, שמונעת משבר המוניטרי באמצעות כסף ששיך לפלסטינים, כמשת"פית של חמאס וכמחוללת פרוטקשן...
קל יותר לכתוב 'נח' בשבע שגיאות, כך נדמה לי. ברק, עזוב פלפולים: אתה בעד הפלת חמאס? אין אדם שמתעב את הארגונים הללו יותר ממני, מעומק לבי ותודעתי כהומו-ספיאנס. חמאס הוא תועבת המין האנושי, לא פחות מהנאצים ומה-BDS. אבל הם שולטים בשטח. אשמח לראות את כל מנהיגיהם עולים השמימה בלהבה גדולה. אגב, לשיטתם אנו עושים להם טובה גם כי 'כולו מכתוב' וגם כי הם הופכים לשאהידים וכן הלאה. אבל מבחינתנו, מה הלאה? מטיסים את אבו מאזן במסוק לעזה? מה בדיוק התכנית?
פיסקה 20: הצעות...
ברק ממליץ שהמטכ"ל יהיה זה שיציע הצעות לממשלת ישראל בכל הנוגע לאפשרויות הקשורות בפסקה הקודמת. הוא מרמז במפורש על פעולה צבאית נרחבת. הכל טוב ויפה. אבל לא ברור מה הרעיון. המטכ"ל לא יכול ולא אמור להמציא את המדיניות, אלא מי שעומד בראש המדינה. ברק רוצה לעמוד בראש המדינה, הוא טוען במאמרו, שהוא היחיד שמדבר על מדיניות; אז קדימה ברק, ב"אומץ של לבן בעיניים", תגיד מה בדיוק או בערך המדיניות שלך לגבי עזה. כולנו בעד הומניטרי שמומניטרי בלה בלה ופיתוח וכן הלאה, כן, יופי, בראבו, מה חוץ מזה.
פיסקה 21: הפרוטוקולים של זקני ציון...
ברק שוב מעלעל בין דפי הפרוטוקולים של זקני ציון ועל בסיס התיזה המהוללת לפיה היהודים שולטים בעולם הוא קובע שחמאס זה דבר אחד ו-1.8 מליון פלסטינים זה דבר אחר (כלומר, שאין שום קשר בין תודעתו של הפלסטיני הממוצע לבין עצם קיומו היציב של חמאס בעזה; וכפוטנציאל בהיר מאד למימוש בגדה המערבית, שכן זאת לדעת, חמאס הם צאצאי חייזרים שנחתו בסיני בדרכם לגלקסיית אוריון ואיך שהוא הם נתקעו בעזה וכל השאר היסטוריה).
או בלשונו כדי שלא תגידו שאני ממציא: "בעניין עזה תפקיד הממשלה הוא לפעול בשנים שבין הסבבים על מנת לתקוע טריז בין 1.8 מליון הפלסטינים לחמאס דרך שיקום ופיתוח". אמן ואמן כן יהי רצון. כאשר שר הביטחון ברק ינסה לבצע זאת במהלך 2020, הימין מהאופוזיציה יכנה את צעדיו 'פרוטקשן'. דברים שרואים משם וכן הלאה...
פיסקה 22: נאדה...
"שום דבר לא מבוצע. נאדה. מנהיגות חלולה" וכן הלאה. אני ואפסי עוד כבר אמרנו? עוד לא. אז הנה: אני ואפסי עוד.... טעות גדולה היא להפיל את כל הכישלונות של ישראל על נתניהו כי זה בדיוק מה שנתניהו רוצה, כי הוא עושה בדיוק את אותו הדבר; אבל, מהכיוון ההפוך: הירידה הקלה אמש בטמפרטורות, הגעת הרכבת של 11 בזמן, היעלמותן המוקדמת של המדוזות, השווארמה המעולה של חזן, העובדה שהרכב שלי צורך 1:20, החיוכים שאני מקבל מהשכן מלמעלה, כל זה, הכל, הההההככלללל, הכל ללא יוצא מהכלל, הביטחון, הכלכלה, הנמל, המטוסים, השמש והירח המלא, הכל בזכות נתניהו. מקס ומוריץ ממש שני אלו...
פיסקה 23: המחדל...
ברק טוען ש"המחדל המרכזי של ארבע השנים האחרונות" הוא "ההימנעות מקידום הסדר אזורי כולל". לעולם לא נדע. אבל זה נשמע טוב. וכן, למה לא לנסות. רק כדאי להוריד צפיות. הבעיה המדינית של ישראל לא מתחילה באמירויות ולא מסתיימת בשדות הנפט של השייכים הסעודים.
פיסקה 24: לא תופס מקום...
ברק מתלונן על כך שהנושא לא תפס מקום במערכת הבחירות הנוכחית. האמת? אין לי מושג. אין לי כוח לשמוע את הססמאות הנבובות מכל הצדדים, אם זה היה תלוי בי הייתי אוסר תעמולת בחירות שלושה חודשים לפני הבחירות; וכמובן, סקרים. אבל אני יודע שזה לא יקרה אבל אני יכול לפחות לממש את הכלל הזה על עצמי.
'אז לפי מה בחרת?' אני שומע שאלה מהקהל... נו, על בסיס היכרותי את המפעל הציוני. ברייקינג ניוז: הוא התחיל לפני נתניהו והוא ימשיך אחרי ברק. או במלים אחרות: אין צורך להעמיד את הנושא המדיני לדיון במערכת הבחירות הנוכחית או בכל אחת אחרת. הנושא נוכח בשיח הציבורי, המדיני, הפוליטי, האקדמי, הספרותי והתרבותי. ברק מתפרץ לדלת פתוחה לרווחה.
פיסקה 25: עיוורון
"בגין עיוורון כזה אל מול לקחי ההיסטוריה כבר שולמו מחירים כבדים בתולדותינו" וכן הלאה. לפחות בדבר אחד יש לברק יתרון גדול: בעוד הוא מגייס לטובתו את שרה היסטוריה, נתניהו מגויס בסך הכל על ידי שרה.
[בתמונה: שרה היסטוריה ושרה נתניהו... מקור התמונה: פייסבוק. שם הצלם אינו מוזכר]
