אבי הראל: מתנות הנשיאים והרכיב האנושי במסורת

[בתמונה: ציורי תנ"ך / מתנות הנשיאים ביום הקמת  המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)]

[בתמונה: ציורי תנ"ך / מתנות הנשיאים ביום הקמת המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)]

חנוכת המשכן נחגגת ברוב עם, הכולל את מתנות הנשיאים להיכל האל. המקרא מביא את תרומת הנשיאים באריכות מייגעת, שאינה אופיינית לכיתוב המקוצר הרגיל של המקרא. יתכן שהייתה כאן השפעה מהנהוג בתרבויות המזרח הקדום, ויתכן, שהמקרא רצה להראות כי כל יום של תרומה של נשיא אחד, שווה ערך לתרומתם של שאר הנשיאים...

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 31 במאי 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת נשא, בספר במדבר, ממשיכה בסיפור מפקד הלווים, ועוסקת בהמשכה במצוות הקשורות במשכן, שילוח טמאים אל מחוץ למחנה, ענייני גזל ותיקונו, פרשת אישה סוטה, תורת הנזיר, ברכת כוהנים חנוכת המזבח וקרבנות נשיאי השבטים לכבוד אירוע זה.

בדברים הבאים נעסוק בקרבנות הנשיאים. הקרבנות הללו באים לאחר תיאור חגיגי של סיום הקמת המשכן כדלקמן:" וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת-הַמִּשְׁכָּן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְאֶת-הַמִּזְבֵּחַ, וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו; וַיִּמְשָׁחֵם, וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם:  הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם הָעֹמְדִים עַל-הַפְּקֻדִים"[1].

לאחר מכן מתאר המקרא את הבאת הקרבנות על ידי נשיאי השבטים שתיים עשרה פעמים ברצף, חזרה שאיננה אופיינית לסגנון המקראי המקוצר. חזרה שכזאת מצויה רק בתיאור הצו האלוהי לעשיית המשכן, ולאחר מכן את הוצאתו מהכוח אל הפועל במילים דומות, כפי שאנו מוצאים בספר שמות פרק כ"ה ואילך, ומקבילתו בהמשך בפרק ל"ה ואילך. כאמור חזרה זו אינה אופיינית לסגנון הטלגרפי של המקרא, והוא נפוץ יותר בספרות של המזרח הקדום בשומר כנען ואוגרית[2].

[בתמונה: עגלת שוורים עתיקה עשויה מעץ עם כיסוי עור וגלגלים. Datzke gallery המקור: אתר bidspirit. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

[בתמונה: עגלת שוורים עתיקה עשויה מעץ עם כיסוי עור וגלגלים. Datzke gallery המקור: אתר bidspirit. אנו מאמינים שאנו עושים בתמונה שימוש הוגן]

נשיאי המטות תרמו ביד נדיבה מתנות יקרות ערך שזה מקרוב הסתיימה בנייתו. מתנות אלה כללו שש עגלות, ושניים עשרה שוורים, המיועדים לשמש את בני גרשון ובני מררי הלוויים לשאת את המשכן המפורק במסעות בני ישראל במדבר סיני.

פרט לכך הביא כל נשיא במשך שתיים עשר יום גם קערת כסף אחת ומזרק כסף אחד, שניהם מלאים בסולת, כף זהב אחת מלאה קטורת ובני בקר לקרבן. כאמור כל נשיא הביא אותה כמות בדיוק, והמקרא לא חסך כאן והביא את רשימת תרומתם של הנשיאים בפירוט רב, כולל סיכום כלל המתנות שהנשיאים הביאו לחנוכת המשכן.

אם נשווה זאת לנהוג בעולם העתיק, אנו מוצאים כי היה מנהג רווח ברישום מסוג זה, שתיאר באופן מפורט את המתנות שניתנו למקדש כזה או אחר, ויתכן שסגנון זה השפיע על הסופר המקראי. מצד שני יתכן שהפירוט המקראי בא בכדי להדגיש כי קרבנות הנשיאים לא הוקרבו באותו יום שבו הובאו אלא הועברו לרשות ההקדש של המשכן. הם הוקרבו ככול הנראה במסגרת הפולחן של המשכן כל זמן שהיה צורך בכך. בנוסף, הסופר המקראי רצה לתת כבוד שווה לכל נשיא, וכך נוצרה הרשימה הארוכה והלא אופיינית לטקסט המקראי שהוא טלגרפי במהותו.

אבל, מעבר לדיון הטכני שהובא עד כאן, יש במתנות הנשיאים פן מהפכני...

לפי פרשת במדבר אנו למדים כי עבודת הלווים כללה בין השאר את נשיאת המשכן המפורק בידיהם כדלקמן:" אך את מטה לוי לא תפקוד, ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. ואתה הפקד את הלויים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל אשר לו, המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו; וסביב למשכן יחנו. ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים, ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים; והזר הקרב יומת. וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. והלויים יחנו סביב למשכן העדות, ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל; ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות"[3]. לשון אחר, הנשיאים קראו תיגר על הציווי האלוהי של משא המשכן בידיהם ונתנו להם חלף זאת עגלות כדי להקל עליהם את תפקידם. יוזמה אנושית זו עומדת לכאורה בסתירה למצווה האלוהית.

הפרשנות הקלאסית לא יורדת לסוף דעתם של הנשיאים, מדוע שינו את דבר האל, וכך אומר למשל על אתר הרמב"ן:" והנה, חשבו הנשיאים שלא ייתכן שיישאו הלוויים על כתף קרשי המשכן והאדנים, שהם כבדות מאוד, והביאו מעצמן עגלות, שכן דרך כל נושאי בתי המלכים והיכלי אהליהם לשאת אותם בעגלות", כלומר – הנשיאים הבינו כי נשיאת המשכן המפורק על ידי בני לוי הינה משימה בלתי אפשרית, אולם אין הוא מתייחס כמו פרשנים אחרים לסתירה בין מחשבה אנושית זו לבין הצו האלוהי.

[לקובץ המאמרים על 'פרשת במדבר', לחצו כאן]

[בתמונה: ללא העגלות, נשיאת המשכן המפורק על ידי בני לוי הינה משימה בלתי אפשרית... המקור: ציורי תנ"ך / בני גרשון נושאים את יריעות המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)]

[בתמונה: ללא העגלות, נשיאת המשכן המפורק על ידי בני לוי הינה משימה בלתי אפשרית... המקור: ציורי תנ"ך / בני גרשון נושאים את יריעות המשכן / ציירה: אהובה קליין (c)]

בניגוד לפרשנות הקלאסית, המדרש מביא כיוון אחר לחלוטין כדלקמן:" יפה את רעיתי כתרצה - כשאת רוצה - אין את צריכה לשאול דבר או לבקש דבר. מי אמר להם להביא עגלות ובקר לטעון המשכן? ויאמר ה' אל משה לאמר - אמר לו הקב"ה: צא ואמור להם דברי שבח ונחמות. באותה שעה נתיירא משה, אמר בלבו: תאמר רוח הקודש נסתלקה ממני ושרתה על הנשיאים? או שמא נביא אחד עמד וחידש את ההלכה? אמר לו הקב"ה: משה, אילו להם הייתי אומר שיביאו, הייתי אומר לך שתאמר להם, אלא קח מאתם והיו, מהו קח מאתם - מאתם היו הדברים"[4] ...

לפי דברים אלה משה התקשה מאוד בקבלת העגלות מידם של הנשיאים, היות ולא שמע ציווי אלוהי שמאשר זאת. ברם, על פי המדרש הנשיאים עשו את הדבר מדעתם האישית בלבד, והאל מקבל את דעתם ומורה למשה לקחת מאיתם את העגלות, למרות שיש בכך הפרה מוחלטת לציווי הראשוני של נשיאת המשכן בידיים.

אחרית דבר

חנוכת המשכן נחגגת ברוב עם, הכולל את מתנות הנשיאים להיכל האל. המקרא מביא את תרומת הנשיאים באריכות מייגעת, שאינה אופיינית לכיתוב המקוצר הרגיל של המקרא. יתכן שהייתה כאן השפעה מהנהוג בתרבויות המזרח הקדום, ויתכן, שהמקרא רצה להראות כי כל יום של תרומה של נשיא אחד, שווה ערך לתרומתם של שאר הנשיאים.

הנשיאים תרמו תריסר עגלות צב, שהיו עגלות גדולות היכולות לשאת משקל כבד. בני מררי קיבלו שני שלישים מן העגלות והשוורים שלהם, ואילו בני גרשון קיבלו רק שליש אחד, היות שבני מררי היו אמונים על נשיאת קרשי המשכן ועמודיו שהיו כבדים ממשא היריעות שהיה מנת חלקם של בני גרשון. מתנת הנשיאים יש בה הפרה של הציווי האלוהי, שקובע שהלווים אמורים לשאת את המשכן המפורק בכוחות עצמם. הפרשנות הקלאסית אינה מסבירה מדוע הפרו הנשיאים את הצו האלוהי, אלא הסבירה את הצד הפרקטי במתנות הנשיאים. המדרש לעומת זאת טוען כי משה התקשה מאוד לקבל את מתנות הנשיאים בהיותם מפירים צו אלוהי מפורש. אולם האל אומר למשה שייקח את מתנות הנשיאים היות שמחשבתם האנושית, הקלה על בני לוי מקובלת עליו. מכאן, שמחשבה אנושית ראויה הפכה לחלק מהציווי המקראי למרות שלא נאמרה למשה במראה הנבואה. מכאן שיש מקום לפרשנות אנושית של התורה האלוהית, אפילו שהיא סותרת אותה לכאורה. האתגר האמור מתבטא היטב בדרשות חז"ל השונות, ובפסקי ההלכות מאז ועד ימינו אנו. אשר על כן, המסורת מורכבת בראש ובראשונה בצו אלהי, אשר מותיר מקום לפרשנות אנושית לגיטימית בכל דור ודור.

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] במדבר, פרק ז', פסוקים: א' – ב'.

[2] עולם התנ"ך, במדבר, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמוד 48.

[3] במדבר, פרק א', פסוקים: מ"ח – נ"ד.

[4] מדרש שיר השירים רבה, פרשה ו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.