עופר בורין: בגדי המלך החדשים

[בתמונה: בגדי הכהן הגדול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andreas F. Borchert. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

[בתמונה: בגדי הכהן הגדול. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי Andreas F. Borchert. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 4.0]

פרק שכל כולו הנחיות לתפירת הבגדים של אהרון הכהן ובניו. הם האנשים שתפקידם להיות נושאי המשפט של ישראל מול אלוהים בקודש הקודשים. בשביל מה כל הפירוט המופיע בפרק על בגדי הכוהן? 

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

עודכן ב-18 בפברואר 2024

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

אלוף משנה במיל', עופר בורין, נשוי + 3, שירת 20 שנה בחיל האוויר בתפקידי פיקוד טכנולוגיים. היום, הוא מנהל בחברת הייטק ביטחונית. הוא מגדיר את עצמי כאדם חופשי (חילוני). החל לכתוב בתחום זה כשעלה לאוויר פרויקט 929 בניהול הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי. הוא מחפש בתנ"ך את ההקשרים לחיים במדינת ישראל בעידן המודרני.

*  *  *

פרשת תְּצַוֶּה היא פרשת השבוע השמינית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ז, פסוק כ' ומסתיימת בפרק ל', פסוק י'. הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת, פרשת תרומה, בהוראות לקראת הקמת המשכן. את פרשת תצווה קוראים לרוב לפני חג פורים (ויקיפדיה: פרשת תצווה).

הנושאים העיקריים בפרשה זו:

  • בגדי המלך החדשים
  • שחיטה ושחיתות
  • הון, שלטון וריחות הקטורת

כל זה ועוד בפרשה שנראית כל כך לא מעניינת.

שמות, פרק כח' - מדי ייצוג

פרק שכל כולו הנחיות לתפירת הבגדים של אהרון הכהן ובניו. הם האנשים שתפקידם להיות נושאי המשפט של ישראל מול אלוהים בקודש הקודשים: ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת; ג) וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ--לְכַהֲנוֹ-לִי.

בשביל מה כל הפירוט המופיע בפרק על בגדי הכוהן? פרק בן 43 פסוקים. נראה לי בקריאה ראשונה כבזבוז.

ובכל זאת, הקטע הזה של המדים, מדי הכוהן, הזכיר לי את הפעם הראשונה שהתהלכתי עם מדי הקצונה ברחובות העיר. הייתי בסך הכל סג"מ. ארון אחד בודד על כל כתף. איכשהו, זה שינה את כל אופן ההסתכלות שלי על עצמי ביחס לסובבים אותי. משום מה, הייתה לי הרגשה שמסתכלים עלי, שבוחנים את התנהגותי, שאני מייצג את צה"ל ולכן עלי להתנהג בהתאם.

[בתמונה: דרגות סג"ם... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי IDF_segen_mishne.svg: Gal m. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

[בתמונה: דרגות סג"ם... התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי IDF_segen_mishne.svgGal m. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY-SA 3.0]

המדים והדרגות של הקצין הזוטר השפיעו עלי. כנראה שגם משה רצה שאהרון הכוהן ובניו ירגישו את כובד המשימה העומדת בפניהם, לייצג את עם ישראל בקודש, ולכן עטה עליהם בגדים המלאים במשמעויות. לא כדי שיהיו יפים ומפוארים אלא כדי, שיהיו מבינים, בכל רגע ורגע, שהם כבר לא אנשים פרטיים אלא נציגי ציבור, ומצופה מהם להתנהג בהתאם.

האמת היא שאינני מקנא בהם – את כל בני ישראל הוא שם להם על הכתפיים ועל החזה!! ט) וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; י) שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית—כְּתוֹלְדֹתָם; יא) מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; יב) וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו--לְזִכָּרֹן.

ניכר היום, בחלק מנציגי הציבור שלנו, שבגדיהם נאים ולעיתים אף מפוארים ועשויים בדים ותפירות יוקרתיים. לצערי, לא ניכרת, בהתנהגותם ובמעשיהם, ההבנה העמוקה שניסה משה להעביר בבגדי אהרון הכהן ובניו.

שמות, פרק כט' - עבודת הקרבנות

פרק שכל כולו הנחיות לקידוש אהרון ובניו והמזבח, כך שיהיו מוכנים וראויים לעבודת האלוהים המצופה מהם. הפרק רוויי תיאורי שחיטה והקזות דם למכביר, והנה כמה דוגמאות:

יא) וְשָׁחַטְתָּ אֶת-הַפָּר, לִפְנֵי יְהוָה, פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד; יב) וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר, וְנָתַתָּה עַל-קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ; וְאֶת-כָּל-הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ, אֶל-יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ;

טו) וְאֶת-הָאַיִל הָאֶחָד, תִּקָּח; וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, אֶת-יְדֵיהֶם--עַל-רֹאשׁ הָאָיִל; טז) וְשָׁחַטְתָּ, אֶת-הָאָיִל; וְלָקַחְתָּ, אֶת-דָּמוֹ, וְזָרַקְתָּ עַל-הַמִּזְבֵּחַ, סָבִיב; יז) וְאֶת-הָאַיִל--תְּנַתֵּחַ, לִנְתָחָיו; וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו, וְנָתַתָּ עַל-נְתָחָיו וְעַל-רֹאשׁוֹ.

ויש עוד הרבה מזה, הרבה מאוד! – פשוט מזעזע ופרימיטיבי. אין דרך אחרת לתאר זאת.

ולבסוף, כשהכול כבר מוכן, יורדת ההנחיה של הקרבת כבש אחד בבוקר וכבש אחד בערב, כול יום שני כבשים, לתמיד... לח) וְזֶה, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל-הַמִּזְבֵּחַ:  כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם, תָּמִיד; לט) אֶת-הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד, תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר; וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי, תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם; מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם, פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה, אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה, לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם.

טקס יומיומי מזוויע למדי, שבו שוחטים, אנשים שהוכשרו לכך במיוחד, במקום שהוכשר לכך במיוחד, כבשים, כדי לעשות כבוד לאלוהים ולמקום שבו הוא מדבר עם המאמינים.

[בתמונה: שתי כבשים כל יום... לתמיד. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pixel2013 לאתר Pixabay]

[בתמונה: שתי כבשים כל יום... לתמיד. תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי pixel2013 לאתר Pixabay]

אז אחרי הזעזוע וחוסר הרצון בכלל לחשוב על משהו אחר חוץ מ"גועל נפש" אני חושב שיש כאן אולי עוד משהו – עבודת הקודש גלויה לעיני כול, אין בה למעשה שום קדושה, היא מגעילה, מלאה בדם ובריח של חיות שחוטות, והיא מתבצעת יום אחרי יום, פעם אחר פעם, כמין חזרה אינסופית שאין בה שום תכלית – וזו הנקודה: אין בה שום תכלית. היא רק לכאורה קדושה ומרכזית אבל היא באמת לא חשובה ולא באמת מעניינת את אלוהים ואת משה נציגו.

משה ממציא את כל הטקסיות הפרימיטיבית הזו בראייה מאוד רחוקה, ראייה לדורות. יבוא יום, חושב לו משה, שיקומו אנשים מבני העם, שיבינו מה היא באמת האמונה שמבקש האל ממאמיניו, יזנחו את עבודת האל המזעזעת הזו ויעבדו את האל מהלב, ויהיו "טובי לב".

גם היום, בכל פעם שמעשי הנבלה שעושים מנהיגינו (הכוהנים של היום) נחשפים לעיני הציבור, אנחנו מצד אחד נגעלים ומצד שני מרגישים שטוב שהדברים נחשפים; ומקווים, שיום אחד העבודה שיעשו נציגי הציבור, הכוהנים של פעם, תהייה עבודה שבלב ולא עבודה של שחיטת הכבשים (שחיתות, נהנתנות וקשרי הון שלטון פליליים) שאין בה שום תוחלת.

שמות, פרק ל' - ריח ומוות בצידו

פרק המפרט את אופן הכנת מזבח הקטורת ואופן הכנת הקטורת שתשמש במזבח הזה. הפרק הזה אפוף בריחות, ריחות הקטורת. הריח הוא מוטיב מרכזי בחוויית הקודש – בחוץ, בחצר, ריחות השחיטה היומיומיים של הקרבנות, ובפנים, בקודש הקודשים, מקום אליו נכנסים פעם בשנה, שולט ריח קטורת שהוא היפוך גמור לבית המטבחיים שבחוץ: ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן, קְטֹרֶת סַמִּים; בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, בְּהֵיטִיבוֹ אֶת-הַנֵּרֹת—יַקְטִירֶנָּה; ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת-הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם, יַקְטִירֶנָּה--קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם.

אבל יש כאן עוד ריח, ריח מוות: כ) בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה
כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם.

וגם: לג) אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ, וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל-זָר--וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו.

וגם: לח) אִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ, לְהָרִיחַ בָּהּ--וְנִכְרַת, מֵעַמָּיו.

מצד אחד – עוסקים בקודש, ומצד שני – פחד מוות. אזהרה לכל מי שמתיימר לעסוק בדברים קדושים שלכאורה מכפרים על עוונות – כל מי שיעסוק בכך דינו מוות.

כמה פרקים קודם, חל איסור ללכת למכשפים; ובפרק הזה חל איסור לעסוק בכשפים. הקטורת, והריח, והמזבח – אין להתעסק בכך. ובימינו אנו, כל העוסקים בקמעות ובלחשים אינם אלה רמאים שדינם עפ"י פרק זה – מוות.

ולעניין אחר: יד) כֹּל, הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה--יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה; טו) הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל--לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם.

כדי לממן את עבודת הקודש, יש לבצע מפקד בעם; וכל מי שמלאו לו עשרים שנה חייב לתת תרומה. כאשר המפקד נעשה למטרה זו, אז הוא מותר ולא יגרום למגיפה בעם. מכאן ניתן להבין, שבמקרים אחרים מפקד עלול להביא אסון.

לימים, יבין זאת יואב בן צרויה עת יפקוד עליו המלך דויד לבצע מפקד בעם שלא לצורך הזה, ולא בהוראת אלוהים.

התרומה הזו לעבודת הקודש היא למעשה מס. כולם חייבים בה. אבל זהו מס מיוחד – מס אחיד ומאוד נמוך (כולם נותנים בדיוק אותו סכום – חצי שקל).

למה כולם נותנים את אותו סכום? למה כולם חייבים לתת תרומה?

לי זה מזכיר את קשרי ההון-שלטון: השלטון (ולא משנה אם הוא שלטון של כהני דת או שלטון של מנהיגים הנבחרים באופן דמוקרטי) חייב לקבל מכל אחד מהאזרחים תרומה, והיא חייבת להיות שווה. זאת כדי שיהיה חייב לתת את הדין על מעשיו באופן שווה בפני כל האזרחים.

[בתמונה: קשרי הון שלטון - מכבסים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי klimkin לאתר Pixabay]

[בתמונה: קשרי הון שלטון - מכבסים... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי klimkin לאתר Pixabay]

זה כמעט מדכא לחשוב, עד כמה האנושות כולה ומדינת ישראל בפרט, רחוקים כל כך מהציווי הזה. ומצד שני, זה מעודד לראות שהנחיות כל כך מתקדמות מתקיימות בצד טקסים שנראים כל כך מיושנים ופרימיטיביים.

הטקסים היום נראים פחות פרימיטיביים. השלטון וההון מתכסים בחליפות יפות, בקוקטיילים מפוארים וב'דילים' אפלים, הנרקמים בין ענני סיגר וריחות וויסקי משובח. אבל, כל זה, כמו ריח הקטורת באוהל ממועד, לא יכסו על שחיתות שלטונית ודתית.

[לקובץ המאמרים על פרשת תְּצַוֶּה, לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *