אבי הראל: מחית זכר עמלק – מצווה מוסרית?

[בכרזה: זכור את אשר עשה לך עמלק... התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי paulbr75 לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע][בכרזה: זכור את אשר עשה לך עמלק... התמונה המקורית היא תמונה חופשית שעוצבה והועלתה על ידי paulbr75 לאתר Pixabay. הכרזה: ייצור ידע]

הרקע למצוות מחית זכר עמלק מבוסס על רקע תאולוגי מובהק, הרחוק מכל עניין גזעי...

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

עודכן ב-6 בספטמבר 2022

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת כי תצא בספר דברים, מסתיימת במצווה שקשה להבינה בימינו, והיא מחיית זכר עמלק, כדלקמן:" זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים.  וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה- אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח" [1].

 לכאורה, המדובר בציווי לא מוסרי בעליל, הבא לאחר מלחמה במדבר סיני לפני שנים רבות. אבל... האם בעטיה של מלחמה זו יש ציווי של השמדה טוטלית של עם שלם?

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן]

[בתמונה: משה נושא את ידיו במהלך המלחמה ברפידים. האם בעטיה של מלחמה זו יש ציווי של השמדה טוטלית של עם שלם? בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.com. לעוגן ברשת, לחצו כאן]

[בתמונה: משה נושא את ידיו במהלך המלחמה ברפידים. האם בעטיה של מלחמה זו יש ציווי של השמדה טוטלית של עם שלם? בעל הזכויות בתמונה זו לא אותר. לכן, השימוש נעשה לפי סעיף 27א' לחוק זכויות יוצרים. בעל הזכויות הראשי, אנא פנה ל: yehezkeally@gmail.comלעוגן ברשת, לחצו כאן]

האם בעטיה של מלחמה זו יש ציווי של השמדה טוטלית של עם שלם?

אם מעיינים בפשט הפסוקים, מצוות מחיית עמלק מופיעה לאחר הדיון באיסור של מעשה רמאות במידות ומשקולות. הסיומת של נושא זה מסיימת במילים האלה: "כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה, כל עושה עוול" [2]. זהו למעשה עיקרון הגמול במקרא בכלל ובספר דברים בפרט, שעשיית צדק והליכה בדרכים מוסריות תביא לאריכות ימים בהיבט הלאומי, ולהפך. מעשהו של עמלק מוצג בפסוקים האמורים כתוצאה מחוסר יראת האל. יראה זו פירושה הליכה בדרכים מוסריות. אי הליכה בדרכים אלה מביא לתגמול מידי. אשר על כן מדוע צריך להכחידו?

לשם כך נתבונן במלחמת עמלק הכתובה בספר שמות [3]. שם מתואר מאבק אלים בין עמלק לבני ישראל, לאחר יציאת מצרים. עובדה זו שהמדובר בעם עבדים, יצרה קושי לעמוד בפני כוחו של עמלק, שהיה בעל צבא מסודר ומאומן. קושי זה בלחימה מול עמלק משתקף במדרש הבא: "... אמר ר' נחוניא: משל למה הדבר דומה? לאמבטי רותחת, שלא הייתה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה, אף על פי שנכווה הקירה (קירר) לפני אחרים. אף כאן: כיוון שיצאו ישראל ממצרים, הקדוש ברוך הוא קרע הים לפניהם, ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדן על כל האומות, כיוון שבא עמלק ונזדווג להם, אף על פי שנטל את שלו מתחת ידם, הקירו לפני אומות העולם"[4]. כלומר עמלק הורה דרך בפני כל שונאי ישראל בכל הדורות שניתן להילחם עם בני ישראל, ובכך פתח נגדו את שערי הגמול. ברם, עדיין תירוץ זה אינו מצדיק מצווה מיוחדת הקוראת להשמדת עם שלם.

[בתמונה: משה נושא את ידיו במהלך המלחמה ברפידים... התמונה: John Everett Millais’ Victory O Lord! (1871). (Wikimedia Commons)]

[בתמונה: משה נושא את ידיו במהלך המלחמה ברפידים... התמונה: John Everett Millais’ Victory O Lord! (1871). (Wikimedia Commons)]

אין ספק כי עמלק היה אויב מר ואכזרי מראשיתו, וכאמור הוא גם האויב הראשון שתקף את בני ישראל...

החיכוך בין עמלק לבני ישראל היה על רקע חיפוש מקומות מרעה, ותחרות זו מתוארת ביתר שאת בספר שופטים. עם הקמת מוסד המלוכה בישראל, עלה הצורך הדחוף בטיפול בעמלק, ומלחמה שכזאת, בהובלתו של שאול המלך מתוארת בספר שמואל [5].

המערכה המתוארת שם, נקראת מלחמת חרם: "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו…"[6]. מלחמת חרם בעולם העתיק בכלל ובמקרא בפרט היא מלחמה על רקע תיאולוגי בדרך כלל, ויש לה אופי של מלחמה טוטאלית. כך הוא אופי המלחמה כנגד עמי ארץ כנען, שבני ישראל מצווים להוריש אותם תוך השמדתם, וכך היא אופייה של המערכה כנגד עמלק. מכלל דברים אלה אנו למדים כי המקרא מכיל בתוכו גם מצוות שניתנו לזמנן. כמובן שאין זה הסבר מוחלט לציווי החריג במחיית עם שלם; אולם, הוא פותח צוהר להבנת דרכו של המקרא ודרכו המוסרית.

אם דברים אלה, שיש מצוות שניתנו לזמנן נשמעים מופרכים, ראוי להתבונן בדברים הבאים. לדעת חז"ל מצוות מחיית עמלק, אינה מצווה רלוונטית לדורות מהטעם הבא: "בו ביום בא יהודה גר עמוני, ועמד לפניהם בבית המדרש, ואמר להם, מה אני לבוא בקהל. אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה; אמר לו רבי יהושוע, מותר אתה.  אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר לא יבוא עמוני ומואבי, בקהל ה':  גם דור עשירי (דברים כ"ג,ד).  אמר לו רבי יהושוע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן עומדין; והלוא כבר עלה סנחריב מלך אשור ובילבל את כל האומות, שנאמר ואסיר גבולות עמים, ועתודותיהם שושתי, ואוריד כאביר, יושבים (ישעיהו י,יג).  אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר ואחרי כן, אשיב את שבות בני עמון (ירמיהו מט, ו); כבר חזרו.  אמר לו רבי יהושוע, הכתוב אומר ושבתי את שבות עמי ישראל (ירמיהו ל,ג; עמוס ט,יד); ועדיין לא שבו.  והתירוהו לבוא בקהל" [7]. כלומר לא ניתן לבצע את המצווה היות וכבר בימי מסעו של המלך סנחריב (בשנת 702 לפני הספירה), הוא בלבל את כול האומות ואין בידנו לקבוע מיהו זרע עמלק באופן מוחלט.

[בתמונה משמאל: סנחריב, איור משנת 1896. התמונה נוצרה, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש, על ידי תמר הירדני]

באופן זה גם פוסק הרמב"ם (ראו הפסל בתמונה למטה), שכיום אין איסור לקבל גרים כלשהם, למרות שהמקרא הגדיר כי יש עמים שלא יבואו בקהל ישראל עד עולם:" כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר, בִּלְבַּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בְּזֶה וְהֶגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם.  וְאֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה, אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֶם; וְכֵן הָאֲדוֹמִיִּים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם.  וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שְׁהֶן מֻתָּרִים, הֻתַּר הַכֹּל--שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיַר, חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב" [8]. הוא הדין כמובן לעמלק שאין יודעים כיום את מוצאו המדויק.

זה גם הרקע הרעיוני לדבריו של הרמב"ם במקום אחר במשנה תורה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה, שנאמר כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום. אם השלימו וקיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה, והרי הן למס… ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקיבלו שבע מצוות" [9]. כלומר, אם במהלכו של מבצע צבאי, שתמיד נפתח בקריאה שלום, יהיו עמלקים שיקבלו על עצמם את שבע מצוות בני נוח, הרי אין להכחידם.

[בתמונה: פסלו של הרמב"ם... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Angel Talansky לאתר flickr]

[בתמונה: פסלו של הרמב"ם... תמונה חופשית לשימוש ברמה CC BY 2.0,  שהועלתה על ידי Angel Talansky לאתר flickr]

אחרית דבר

הרקע למצוות מחית זכר עמלק מבוסס על רקע תאולוגי מובהק, הרחוק מכל עניין גזעי. עמלק חטא במלחמתו בישראל בעת צאתו ממצרים. כשעם חוטא, הוא נושא באחריות על חטאו לא רק באותו הדור שחטא, אלא גם בדורות הבאים. מחמת חטאו החמור של עמלק כנגד האל ובני ישראל, נצטוו ישראל לנקום בעמלק ולהענישו על חטאו, בלא לתת לזמן העובר מדור לדור להשכיח את המעשה החמור ואת הצורך להזכירו תדיר.

כיוון שאנו עוסקים במערכת מוסרית, כזו שיש בה חטא ועונש, הרי שמעצם טבעה ומעצם הגדרתה ככזו מסתבר שיש בה דרך המאפשרת לחוטא להסתלק מחטאו. ההנחה המובלעת במצוות המקרא היא שעמלק, שנתגלה כאויב מר לישראל מראשית הופעת ישראל בעולם, ימשיך להיות כזה גם בהמשך קיומו.  אשר על כן, אין הכוונה כאן להשמדה טוטלית של עם שלם, אלא מחייתה של אידאולוגיה רצחנית שעמלק הוא ראש וראשון לה. יש להילחם באידאולוגיה שכזו עד חרמה, או עד שהתובנה שמחשבת עמלק בכל הדורות לא תתקיים יותר.

[לקובץ המאמרים על פרשת כי תצא, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים: 'הכל על עמלק', לחצו כאן] [לאוסף מאמרים על 'הפער שבין המוסר לחיים עצמם', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

[1] דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז – י"ט.

[2] שם, פסוק ט"ז.

[3] שמות, פרק י"ז, פסוק י"א –י"ב.

[4]  תנחומא, כי תצא, ט'.

[5] שמואל א', פרק י"ד. שאול לא מקיים את הציווי של האל שנאמר לו על ידי שמואל הנביא, ולכן הוא מודח מתפקידו.

[6] שם, פרק ט"ו, פסוק ג'.

[7] משנה, מסכת ידיים, פרק ד', משנה ד'.

[8] רמב"ם, משנה תורה, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ב, הלכה י"ט.

[9] שם, ספר שופטים, הלכות מלכים, פרק ו', הלכות א' – ד'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *