יאיר רגב: כבאי-פירומן כחול-לבן

%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f-5[התמונה המקורית: תמונה חופשית שהועלתה על ידי Emil Kowalski לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]

המאמר עודכן ב- 7 במרץ 2021

יאיר רגב

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה - הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

מקרים של כבאים-פירומנים מוכרים בעולם, כיוון שמה שמשותף - לכבאים ולמציתים כאחד - הוא המשיכה לאש... כך למשל, פרסמה ד"ר חגית לרנאו מאמר על הכבאי-הפירומן מקליפורניה; ידוע גם מקרה של כבאי גרמני, שגרם לעשרות דליקות נשלח למאסר. הוא נהג להצית, לברוח ולשוב במדי כבאי (ynet, 2015):

%d7%9b%d7%91%d7%90%d7%99-%d7%a4%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%9f-3

[תצלום של אתר ynet, 4/8/15]

להלן סיפור על כבאי-פירומן תוצרת ישראל, סרן יוסף לב - מפקד תחנת כיבוי - שהיה מצית סדרתי:

יוסף לב, יליד 1949, שירת בשנות ה-70 של המאה הקודמת כמפקד התחנה לכיבוי אש בבסיס חיל האוויר בתל נוף. החל מחודש יולי 1980 אירעו שרפות חוזרות בבסיס זה, במהלכן הוצתו מתקנים צבאיים שהיו בו. על אף המאמצים המרובים שננקטו - חקירה גלויה וסמויה של המשטרה הצבאית (ראש צוות החקירה במצ״ח היה סא״ל רובי הגדיש) בסיוע המעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל ואנשי שירות ביטחון כללי, בדיקה בפוליגרף של קצינים וחיילים בבסיס, מארבים ליליים שהוצבו בסמוך למאגרי דלק ולמחסני תחמושת, שמירה הדוקה וקפדנית מהרגיל על מטוסי הקרב שבבסיס, האזנה מתמדת לכל הטלפונים בבסיס - המצית לא נתפס.

כל השרפות אירעו תמיד בשעת לילה מאוחרת. בכל המקרים השריפות כובו על ידי צוות כבאי האש המקומי, שתפקדו ביעילות ובמקצועיות רבה בפיקודו של סרן יוסף לב, מפקד התחנה. הועלה אף חשש לחדירה של גורמים עוינים לבסיס ולהצתה אפשרית של מטוסי הקרב שהיו בו.

במשך כשנה אף אדם לא העלה בדעתו כי מאחורי הצתות מסתוריות אלו עומד מפקדה הנמרץ של תחנת כיבוי האש שבבסיס. אמנם כבר לאחר ההצתה השנייה הוא זומן לחקירה ולבדיקת פוליגרף, אך הוא הכחיש כל קשר להצתות ובבדיקת הפוליגרף נמצא דובר אמת. גם מעקבים סמויים שנערכו אחריו, כמו גם אחרי קצינים וחיילים אחרים בבסיס, לא העלו דבר, ויוסף לב מעולם לא נראה מבעיר שריפה כלשהי.

בעקבות ההצתה ה-11 זומן לב לחקירה נוספת. היה זה בתאריך 5 באוגוסט 1981. לתדהמתם הגדולה של חוקריו, הפעם הוא הודה בביצוע סדרת ההצתות בבסיס. פרט להודאתו, לא הייתה לחוקריו כל ראיה כנגדו, אך ההודאה הייתה מספקת לשם הרשעתו בדין. הוא נדון ל-12 שנות מאסר, דרגותיו הצבאיות נשללו ממנו והוא סולק מהצבא.

%d7%90%d7%a9-4

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי will g לאתר flickr]

בראיון עיתונאי שהתקיים עימו 16 שנה לאחר מעצרו (זילברברג, 1997), סיפר לב על משיכתו לעסוק בכיבוי אש. לדבריו, הוא הצטרף בסוף לימודיו בבית הספר היסודי לצופי אש בעיר מגוריו ומאז הוא עוסק באש. בגיל 16 הוא התנדב במסגרת הצופים לסייע בתחנת כיבוי האש שבעיר מגוריו, לאחר שמצא עצמו נמשך לנושא האש ו"נדלקתי על הרעיון לעסוק באש". הוא המשיך בהתנדבותו עד גיוסו לשירותו הצבאי. במהלך התנדבותו היה מגיע, לדבריו, לתחנה מדי יום ביומו ולא פעם-פעמיים בשבוע כשאר המתנדבים. התחנה הפכה להיות ביתו השני וגם לאחר גיוסו לצבא הוא שמר על קשר עם אנשי התחנה. יוסף לב לא סיים את לימודיו התיכוניים. לפני גיוסו לצבא הוא צורף לגרעין נח"ל שחבריו היו מלוכדים מאוד. יוסף התגייס לנח"ל עם חבריו לגרעין, אך התקשה להשתלב בו ובמקביל רצה מאוד לעסוק בתחום הקרוב אליו - כיבוי אש. הוא הוחזר לבקו"ם, נשלח לקורס נהיגה ובסיומו שובץ, לבקשתו, בחיל האוויר, משום שידע כי בחיל זה מפותח מאוד כל הנושא של כיבוי אש. בחיל האוויר הוא שירת כנהגו של מפקד המשטרה הצבאית החוקרת של החיל. במהלך השירות ניצל את חופשותיו כדי להמשיך בהתנדבותו בתחנת כיבוי האש בעיר מגוריו ואף לא יצא לבילויים, שכן "הבילוי שלי היה לכבות שריפות".

הוא המשיך לנסות ולהגיע לכיבוי אש בזמן שירותו הצבאי, ובגיל 20, לאחר כשנתיים בשירות הצבאי, הוא התייצב יום אחד במדור כיבוי אש במטה חיל האוויר, הציג עצמו וביקש להיות כבאי. הוא חתם ללא היסוס על התנדבות לשרת שנה בצבא קבע ולמחרת נשפט בדין משמעתי ונשלח לריצוי 35 ימי מחבוש בכלא צבאי משום שחתם על ההתנדבות ללא אישורו של מפקדו הישיר. כעבור ארבעה ימים ובהשתדלותו של מי שהיה אז ראש מדור כיבוי אש אשר החתימו לשירות קבע, הוא קיבל חנינה ממפקד חיל האוויר. אחרי שהצליח להתקבל ליחידת כיבוי האש של חיל האוויר, הוא התקדם במהירות, שימש כמדריך ואחר כך כמפקד בקורס כבאים של החיל. במהלך שירותו פיקד על יחידות כיבוי שונות ובכל תפקידיו זכה להערכת מפקדיו, שסייעה להתקדמותו.

בשנת 1970 נישא לחברתו, שאותה הכיר עוד בבית הספר התיכון, ולאחר נישואיו התנדב לשרת חמש שנים נוספות בשירות קבע. הוא המשיך למלא את תפקידיו השונים בתחום כיבוי האש בהצלחה רבה ואף מונה למפקד ראשי של קורס כיבוי אש והצלה של החיל. לבקשתו, הוא נשלח לקורס קצינים ועם סיומו הוצב כשליש בטייסת בבסיס תל נוף, אך הפעילות הכרוכה בכיבוי שרפות הייתה חסרה לו.

%d7%9e%d7%98%d7%95%d7%a1-%d7%91%d7%9c%d7%94%d7%91%d7%95%d7%aa

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Kecko לאתר flickr]

בשנת 1975, עם פרישתו של מפקד תחנת הכיבוי בבסיס זה, הוא ביקש ראיון עם מפקד הבסיס והצליח לשכנעו בהתאמתו לתפקיד שהתפנה וכך מונה לתפקיד שחשק בו. בספטמבר 1979 בשעת לילה מאוחרת התרסק מטוס קרב בשדה פתוח סמוך לבסיס שבו יוסף שירת. הוא יצא במהירות לכיוון המטוס והגיע אליו ראשון. על אף הלהבות שהשתוללו והפגזים שהיו במטוס ואשר התפוצצו, הוא גרר את הטייס המעולף, שנפלט ושכב סמוך למטוס, למרחק של 40 מטרים. בהמשך הגיע מסוק פינוי שלקח את הטייס הפצוע לבית חולים, אך לרוע המזל טייס המסוק טעה בניווט בשל ערפל כבד ששרר באזור, ועד שהגיע לבית החולים, הטייס נפטר מפצעיו.

יוסף נקלע למשבר אישי בעקבות פרשה זו והתקשה להתמודד עימו:

  • מחד גיסא, הוא חש כי חילץ בהצלחה את הטייס
  • מאידך גיסא, הטייס נפטר בשל טעות ניווט.

התסכול יצר בו שינוי. הוא המשיך לתפקד, וכעבור חודשים ספורים החלו ההצתות. בראיון עמו לא היה ליוסף הסבר מדויק למניע להצתות שביצע. על אף הטיפול הפסיכולוגי שניתן לו במהלך מאסרו, הוא לא יכול היה לספק הסבר חד משמעי לביצוען. עם זאת אמר כי "אני חושב שהכישלון בחילוץ הטייס מהמטוס הבוער קשור לצורך שלי להוכיח הצלחה בתפקיד. ההצתות היו ניסיון לעשות דברים ולהצליח בהם". לא הייתה לו גם תשובה לשאלה, מה גרם לו, כמי שאחראי על כיבוי השרפות בבסיס, לצאת בלילות ולהצית אש במבנים שונים: "אין לי הסבר. ברור שמדובר בחוסר שליטה. אבל אין לי יכולת להגדיר את זה במילים".

הוא טען כי הרגיש איום ונורא עם מעשיו: "לא ידעתי איך לאכול את זה שבמשך שנה יצאתי בלילות ושרפתי כל מיני מבנים בבסיס. פחדתי לספר לאשתי, מחשש שהיא תעזוב אותי. פחדתי לספר לממונים עלי, כי הייתי מפסיד את התפקיד. אולי לא הייתי נכנס לכלא, אבל היו מעיפים אותי לכל הרוחות. בכל מקרה, הייתי מפסיד את התפקיד, והוא היה חלום חיי. קשה לי להסביר. 15 שנה התעסקתי בכיבוי וזה לא קרה, גם לא חשבתי על זה אף פעם ופתאום זה פרץ".

עם זאת, היה ברור לו, לדבריו, כי מטוסים הוא לא ישרוף וכי "המחשבה באותו רגע הייתה לגרום נזק מינימלי. לא לפגוע בחיי אדם ולא לפגוע במטוסים". בהצתות שביצע "לא היה שום דבר עקבי, ההצתות היו ספונטניות, בתדירות של חודש ונמשכו שנה". עם זאת, הוא מוסיף ואומר כי "באיזשהו שלב רציתי שזה ייגמר, פחדתי שיקרה אסון ושההצתות יעלו בחיי אדם. רציתי לשים לזה סוף ולכן הודיתי. אף אחד לא איים עלי והחוקרים לא לחצו עלי. ההודאה באה ממני. כשעצרו אותי היה לחוקרים רק חשד. אם הייתי מכחיש או שומר על זכות השתיקה, היו משחררים אותי. לא היה להם שום דבר נגדי".

הוא מאמין שאם אכן לא היה מודה במעשיו והיה משתחרר, הוא היה חוזר להצית. כאשר הסובבים אותו דיברו על המצית האלמוני, הוא היה "מופנם, והקטע של השרפות היה חבוי עמוק בתוכי. לא שיתפתי בזה אף אחד". גם אשתו אישרה כי לא חשה בכלום: "הוא היה יוצא בלילות לבדוק את הכוננות של החיילים ולא הייתה לי סיבה לחשוד שהוא מצית שרפות".

%d7%9b%d7%91%d7%90%d7%99-2

[למקור התמונה לחצו כאן]

לחוקריו היה קשה להאמין כי לא היה לו מניע. הם סברו שגורמים עוינים שילמו לו כדי לבצע את ההצתות וחיפשו בכל ביתו אחרי כסף, שלא נמצא. משפטו של יוסף נערך בבית הדין הצבאי המחוזי של חיל האוויר והוא הורשע בגרימת 11 הצתות, שבהן גרם לצה"ל נזק ישיר של 13 מיליון שקל (בערכי 1981). הוא נדון, כאמור, ל-12 שנות מאסר בפועל, הורדה לדרגת טוראי וסילוק מהשירות הצבאי. הוא הגיש ערעור על הרשעתו, עונשו הופחת לשמונה שנות מאסר וסילוקו מהצבא בוטל.

הוא שוחרר לאחר ארבע שנות מאסר, אך עברו רדף אחריו גם כשניסה לעבוד בעבודות שונות ובשנת 1989 ירד עם בני משפחתו לדרום אפריקה. שם הצליח בהדרגה לחיות בצורה טובה, אך בשנת 1994, עם עלייתו של נלסון מנדלה לשלטון, החליט להגר שוב, הפעם לניו זילנד. מאחר שלא הצליח להסדיר אשרות לשהות קבע במדינה זו, הוא חזר במאי 1996 עם בני משפחתו לישראל ופתח בה דף חדש בחייו.

[לקובץ המאמרים בנושא אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, לחצו כאן]

העשרה

11 thoughts on “יאיר רגב: כבאי-פירומן כחול-לבן

  1. היתי חייל בסיס תל נוף . זוכר גם זוכר . היתי אז ראש צוות בדתק יירוט של 119 היה מקרה בתקופה של הצתות חצינו אני והצוות שלי את מסלול הטיסה דבר שאסור. הקצין צץ לנו עם הרכב שלו עצר אותנו באמצע המסלול השכיב אותנו על המסלול היתנהג באופן די מוזר. גם אמר
    דברים לא ברורים.שיחרר אותנו לאחר שלקח את הפרטים שלנו.
    הבנתי שהקצין הזה די מוזר .
    לא דיווחתי למפקד שלי ולא הגיע שום תלונה. יום אחרי נעצר הקצין..

  2. Pingback: אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  3. Pingback: פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  4. מרתק.
    כטייס צעיר בתל נוף, ותושב שיכון המשפחות השתתפתי בתורנות “להבה“.
    תודה.

  5. שלום יאיר, רק עתה נחשפתי לכתבה.
    באותה עת הייתי ראש מעבדות הפוליגרף של המשטרה, וברצוני להתייחס לבדיקת הפוליגרף שנערכה למצית – מפקד גף הכיבוי. כאמור נבדקו מאות נבדקים, רובם חיילים ששרתו בבסיס תל נוף. בשלב מסויים, למיטב זכרוני לאחר מספר הצתות ולא שתיים כפי שצויין בכתבה, כארבעה חודשים מתחילת החקירה, הובא לבדיקה ראש גף הכיבוי. בודק הפוליגרף שקיבל אותו לבדיקה התפלא שמביאים אותו לבדיקה כחשוד, והחוקר שהתלווה לנבדקים באותו יום, אמר לו כי גם בעיניו זה נראה לא רציני וכנראה המטרה של מפקדי הצח"ם הייתה יותר דמונסטרטיבית, להראות כי איש אינו חסין מפני בדיקה. הבודק ביצע את הבדיקה והתוצאה שהתקבלה הייתה לא ברורה, מה שמכונה בעגה המקצועית INCONCLUSIVE. סטטיסטית תוצאה לא מסקנתית מתקבלת ב-10-15 אחוז מהמקרים והנוהל הוא לזמן את הנבדק לבדיקה חוזרת. אבל לבודק היתה דיעה קדומה מוצקה שבדיקת ראש גף הכיבוי היא מגוחכת ואין טעם לבזבז עליו עוד בדיקה, ולכן כיפף את התוצאה ומסר ממצא של דובר אמת שכידוע היה שגוי וכפי שהתברר בהמשך, מפקד גף הכיבוי היה המצית הסידרתי, כאשר המניע המודע שלו היה הרצון להצטיין בכיבוי ולזכות להערכה בשל כך. המקרה שהיה טראומטי עבור מעבדות הפוליגרף נבדק לעומק והופקו לקחים פנימיים שיושמו בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *