אנשי המודיעין שהחליפו צד ושכחו לחזור…

%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%98%d7%a8%d7%aa%d7%99-2

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Malcolm Browne לאתר flickr]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

אמת אבודה

תחום העיסוק הבעייתי ביותר במשטרה הינו המודיעין! במהלך השנים, עשרות אנשי המודיעין 'חצו את הקווים' והפכו לעבריינים. תופעה זו היא היא בלתי נתפסת ממש. לא אגזים אם אומר כי המודיעין המשטרתי הפך לבית ספר לעבריינים בכירים ולכשל מערכתי מהמעלה הראשונה...

ימיה של השחיתות המשטרתית כימי משטרת ישראל. עדות כתובה ראשונה, אם כי מרמזת בלבד, קיבלנו ב- 1984, עת פרסם הכתב הפלילי אבי ולנטין את האמת במסווה של רומן, שמתאר את צמיחת הפשע המאורגן בסיועם הפעיל של קציני משטרה מושחתים (וקציני צבא...). הגיבור של ולנטין, מפקח ברגר, מנצח את הרעים בערמה, בעזרת בידוי ראיות. אם תרצו, יש פה את ההצדקה הבסיסית לתרבות השקר של המשטרה: כיוון שלא ניתן להתמודד עם ה"רעים" במסגרת החוק, הדרך היחידה שנותרה פתוחה היא שבמלחמה כמו במלחמה: כמו שהעבריינים עוברים על החוק להשגת מטרותיהם, גם המשטרה חייבת לעשות זאת על מנת להתמודד עימם... (ולנטין, 1984).

המפכ"ל לשעבר, רפי פלד - שהתחיל את הקריירה המודיעינית שלו בשירות הביטחון הכללי, ושימש שנים רבות במודיעין המשטרתי - היטיב להגדיר את הבעיה: "איש המודיעין נדרש לרדת פיזית למטה, לעולם ההוא שמתחת למים. אבל כשצוללים עמוק מידי חלק נתקף שיכרון מעמקים ושוכח לחזור"... הכתבה הזו מוקדש ל'שיכרון המעמקים" הזה ולסיבותיו...

 ניתן לתאר את 'המדרון החלקלק' הזה כגלישה מטה במספר שלבים עיקריים:

שלב ראשון: במלחמה כמו במלחמה... מעגלים פינות...

הפוכה

שלמה בלישה - המפקד לשעבר של בית הספר למודיעין של המשטרה - מתאר זאת ברומן שלו 'הפוכה' (ראו תמונת כריכה משמאל) כך: משטרת ישראל בחרה להתמודד עם העבריינים בדרך שלהם, בניגוד לחוק (!); ליצור שני קודים: האחד חיצוני והאחר פנימי. שוטר המסיים את לימודיו נדרש להשאיר את ספריו במכללה הלאומית לשוטרים, כי לשטח יש חוקים משלו.

בלישה מכוון לתרבות השקר של הארגון, שזוכה למקום של כבוד גם בעבודתו של ראש להב 433, ניצב רוני ריטמן, שטוען, שהמשטרה בשקריה היא שיצרה את המצב הבלתי אפשרי שעמו היא מתמודדת היום, שבו הוא נדרשת לחשוף חומרים מודיעיניים בבית המשפט (ריטמן, 2014).

בלישה מכנה את שיטת העבודה המשטרתית 'עיגול פינות': והוא מכוון בדיוק למה שתיאר אבי ולנטין (1984): לא מעט מפעילות רכזי המודיעין והבלשים אינה מתבצעת על פי החוק, הנהלים, הסמכויות ותורת המודיעין. "... 'לעגל פינות' איננו ביטוי גס בעבודת המודיעין. לא פעם 'עיגול פינה' חורץ דינו של עבריין לכמה שנים לכלא. חוקי? בהחלט לא. צודק? בעיני אנשי המודיעין, כן. האם יש קווים אדומים אותם אנשי המודיעין לא יחצו?! איש איש ושיקוליו, כל מקרה לגופו (ע' 8). על כן, מתנדנדים אנשי המודיעין על סף הכאוס, "בין טרש לצל"ש" (משמע, הצלחת - אתה גדול; נתפסת - תשלם מחיר אישי עצום...) והמבחן הוא כתמיד, מבחן המציאות! (ע' 9)..."

מקרה כזה למשל הוא של רכז המודיעין לשעבר של תחנת אופקים, דוד גרשון, שבין היתר, שלח עבריינים לשתול סמים אצל עבריינים אחרים (זילברברג, 1997).

שלב שני: אם כבר מסתכנים, אז מה איתי? ...

מקרהו של דוד גרשון גם ממחיש עבורנו את אותו מדרון חלקלק: אם שוטר מסתכן ממילא במעשים פליליים חמורים כדי להפליל עבריינים, למה לא להסתכן קצת עבור עצמו? וגרשון באמת הואשם גם בכך שגנב לעצמו כספים, שאותם היה אמור להעביר למקורות תמורת מידע... (זילברברג, 1997).

ואם כבר נוצרת נכונות, הפיתויים שעומדים בפני איש המודיעין: הכסף הזמין, הפיקוח הקלוש, הסיכון המינימלי... כל אלה יוצרים תנאים אידאליים ל'נפילה'...

במרץ 1997 פרסם אבי זילברברג מאמר ב'סופשבוע' של מעריב על כמות אנשי המודיעין שחצו את הקווים במרחב הנגב. במאמר רואיין רכז מודיעין שהבהיר את הסוגיה היטב:

"רכז צריך להיות מברזל בשביל לא ליפול. תוך כדי עבודה מגיעים לידך סכומי כסף גדולים, כמויות של סמים, רכוש גנוב. הכל עובר דרכך., במיוחד אם מדובר בתחנת משטרה קטנה. המקור מדווח לך ישירות על סמים שמוחבאים באיזו זולה, על רכוש גנוב שנמצא באיזה מקלט, וברוב המקרים המודיעין הם נרקומנים. אתה יכול לתת להם 100 שקל שילכו לקנות מנה, והם לא יזכרו שהם נתנו לך מידע. אף אחד חוץ ממך לא מקבל את המידע ואפשר להעלים הכל. הכל תלוי איך הרכז מעביר את המידע הלאה.

זה כמו שבן אדם הולך ברחוב ורואה חבילה של מאות דולרים. מה הגיוני יותר: שהוא יצעק 'מי לפל'? או שישים בכיס וילך? בייחוד אם אף אחד לא רואה. אני מאמין שאין רכז מודיעין שלא לוקח משהו."... (זילברברג, 1997).

שלב שלישי: עידן משפחות הפשע והכסף ה'גדול' - הפיתויים מועצמים...

עידן משפחות הפשע יצר 'קפיצת מדרגה' בפיתויים שעומדים בפני אנשי משטרה, ובהכרח גם בנכונות שלהם 'לעבור צד'. כזה היה למשל, גלעד גרנביץ' איש מודיעין  מיחידת לה"ב 433 (ראו בתמונה למטה), ששימש 'חפרפרת' ביחידה מטעם ארגונו של אלי מוסלי, והביא לחשיפת מקור משטרתי (אלי, 2014).

היום, ההנחה של רבים היא שלכל ארגון פשיעה או כנופיות רחוב יש רכז מודיעין "שהוא חפרפרת או גרון עמוק בתוך המשטרה שעוזר להם בהשגת מידע על פשיטות למכוני ליווי או מועדוני הימורים בתמורה לטובות הנאה" (איפרגן, 2013).

ויש גם את אלה שראו והתאהבו...

במרץ 2016 התפרסם ראיון ב'בלייזר' של איש מודיעין לשעבר שהפך לעבריין. דבריו מדברים בעד עצמם:

"אם יש משהו משותף לפעילות שלי בתור בלש ואחר כך בתור עבריין, זו המשיכה לאקשן. 17 שנה שירתתי במשטרת ישראל. הייתי בלש ורכז מודיעין שלא מפחד להתעמת עם אף אחד. הייתי מהשוטרים המורעלים האלה שפועלים מתוך אידאולוגיה ואכפתיות, מתוך רצון לנקות את הרחובות מעבריינים ולהילחם בפשע...

לא קיבלתי שמץ גיבוי. לא ממפקדים ולא מחברים. פתאום הייתה איזו הסכמה כזאת שאני אלים וקיצוני מדי בדרכי הטיפול שלי בפושעים. שמה פתאום אני פועל באופן עצמאי ונכנס למקרים האלה עם מעורבות רגשית ואישית. הבנתי שאין לי מה לחפש יותר במערכת הזאת. מה שנשאר זה למצוא דרך אחרת לפרנס את המשפחה שלי...

אם אתה כבר לא יכול להיות שוטר, רוב אפשרויות התעסוקה שלך הן בעולם הפשע. לקח לי זמן להתרגל לרעיון הזה, אבל ידעתי שאם אתחבר לעבריינים שאני מכיר היטב, יש סיכוי שאצליח לעשות הרבה מאוד כסף בלי לעבוד קשה מדי. שיש כאן הזדמנות. התחלתי לשמש כשומר ראש של כמה מבכירי העולם התחתון בדרום הארץ. הייתי אחראי על אבטחת בתי הקזינו הלא חוקיים שלהם, מקומות שמגלגלים מאות אלפי שקלים בכל לילה, ושמרתי גם על בתיהם הפרטיים...

העבריינים ידעו שאני איש משטרה לשעבר. מדי פעם היו מגיעים שוטרים לרחרח בעסקים שלהם והרשים אותם שאני תקיף מולם, יודע את החוקים ולא יוצא פראייר. חוץ מזה, העובדה שבאתי מהמשטרה הייתה מבחינתם רק יתרון: היו לי מקורות שסיפקו מידע על כוונות פשיטה או על מעקבים..." (בלייזר, 2016).

ואף אחד לא שואל למה?

במאמרים קודמים הגדרנו 'מפעל זבל של הארגון' כמכלול פעולות הסרק המבוזבזות של ארגון, שאינן מייצרות ערך: כשלים ונפל בפס הייצור; בזבוז בחומר, באנרגיה, בזמן, במקום, ובמאמצים פקידותיים וניהוליים. אין מפעל זבל כמו זה, ואין בזבוז כמו הבזבוז הזה: המוכשרים באנשים נופלים במספרים גדולים, המעידים על תופעה, שהיא בראש ובראשונה כשל ארגוני!

כל מומחה ארגוני היה מזהה מיד בעיה קשה בתהליך העבודה, וממליץ לשנותו: לשנות את תפיסת ההפעלה של המודיעין. להמציא את המודיעין מחדש (אופציות תמיד יש, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...). אבל במשטרת ישראל, אף ראש אגף מודיעין / ראש אח"ק / אח"ם / מפכ"ל לא שאל למה...

איך זה קורה? חזרנו למשל הקופים, המתאר איך נוצרת פרדיגמה שגויה:

בניסוי שנערך בארצות הברית, קבוצת מדענים הכניסה 5 קופים לכלוב. במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות. כל אימת שאחד הקופים טיפס על הסולם, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מיידי המדענים. לאחר זמן מה, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים. במשך הזמן, אף קוף לא העז לטפס על הסולם, למרות הפיתוי העצום.

הקופים והבננה

המדענים החליטו להחליף אחד מהקופים שבכלוב. דבר ראשון שעשה הקוף החדש היה טיפוס על הסולם. מיד התנפלו עליו, שאר הקופים, והכו אותו. לאחר כמה וכמה פעמים שחטף מכות, למד הקוף החדש לא לטפס על הסולם, למרות שלא היה לו מושג למה. קוף שני הוחלף וההתרחשות חזרה על עצמה. הקוף הראשון השתתף בהכאת הקוף החדש. קוף שלישי הוחלף, והאירועים חזרו על עצמם (מכות). קוף רביעי הוחלף, והמכות חזרו על עצמם. בסופו של דבר, הוחלף גם הקוף החמישי.

מה שנשאר זה קבוצה של 5 קופים, שלמרות שמעולם לא חטפו מקלחת קרה, המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם. אם אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף, שמנסה לטפס על הסולם...אני מתערב אתכם שהם היו עונים...

"אני לא יודע – אבל כך העניינים מתנהלים כאן!" 

האם זה נשמע מוכר?  

שאלו עצמכם: מדוע אנחנו ממשיכים לעשות, מה שאנו עושים, תמיד באותה דרך? מהי אותה תבנית חשיבה (פרדיגמה) שאנו ממשיכים לפעול לפיה ללא ספקות, אם זה הדבר הנכון לעשות!?

[להורדת המצגת של משל הקופים לחצו כאן: כיצד מתקבעת פרדיגמה]

[לריכוז המאמרים על על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

ספרים נוספים שכל שוטר חייב לקרוא 

8 thoughts on “אנשי המודיעין שהחליפו צד ושכחו לחזור…

  1. Pingback: על שחיתות שלטונית ואחרת, באתר 'ייצור ידע' - ייצור ידע

  2. Pnina Fss:
    ובאוניברסיטת תל אביב לימדו בשנות ה-70 שעדות השוטר עדיפה על עדות תהאזרח כי הוא אמין יותר ואין לו אינטרס במקרה. רק לידיעת אלה שלא למדו בת"א באותה תקופה.

  3. Alain Weinstein:
    מאמר מעניין ובהחלט מתאר בעיה קיימת שלא מטופלת בצורה מיטבית ברמה הארגונית.
    בעבר אף הוקמה ועדה בראשות ס' ר' אמ"ן(תנ"צ בוקובזה) שעסקה בסוגיה וניסתה למצוא מענים לבעיה. אחת ההמלצות שלה הייתה הקמה של מערך מיון לתפקיד רכז המודיעין והעלאת דרישות הסף לתפקיד.
    הכיוון היה נכון אבל רק בחלקו. רכזי המודיעין הינם מבעלי התפקידים הקריטיים ביותר להצלחת המשטרה בכל הקשור ללחימה בפשיעה ובדגש על הפשיעה הקשה והמאורגנת. ללא מודיעין אנושי איכותי יכולות המשטרה מוגבלות מאוד. מכאן שיש להתייחס למערך האיסף המודיעיני בכלל ורכזי המודיעין בפרט כאל יחידה מיוחדת בכל ההיבטים של המושג.
    יחידות מיוחדות ומצטיינות מתאפיינות בד"כ ב-3 מימדים מרכזיים יחדיו – שלושתם גם יחד נדרשים להשגת ההצטיינות בביצוע המשימות:
    – הראשון כפי שהזכרנו כבר הינו תהליך מיון קפדני ובלתי מתפשר (ביחוד לאור המחיר הארגוני של טעויות במיון).
    – השני הוא איכות ההכשרה. מדובר הן בקורסים המכשירים לתפקיד, הן בהדרכות התוך תפקידיות והן בהדרכות משמרות ומפתחות לאורך השהות בתפקיד.
    – המרכיב השלישי הוא תרבות התחקיר. הכוונה היא לא לתחקירי אירוע של כשל או תקלה רבת משמעות אלא לתרבות של תחקיר על בסיס שוטף ושגרתי.

    העסוק של רכזי המודיעין בדגש על פעילות האיסוף, נעשה לרוב בסביבה אינטימית שמעורבים בה רק הרכז והמקור. המציאות הזו בה לא קיים פיקוח חיצוני על פעילותו של הרכז טומנת בחובה טיטוש של הגבולות הראויים במערכת היחסים שבין הרכז למקור.

    קיים מקצוע שבו מתרחשת אינטראקציה דומה של איטימיות תוך מערכת של יחסי תלות בין שני השחקנים ועמדות כוח לא שיוויוניות. מדובר בעיסוק בפסיכוטרפיה. גם שם מתקיימים יחסים מאוד אינטימים הרחק מהעין הציבורית ותוך מערכת של תלות פסיכולוגית ויחסי כוח לא שיוויוניים. מספר הפסיכולוגים הקליניים לא נופל מזה של רכזי המודיעין ולהערכתי הם אף רבים יותר פי כמה וכמה. יחד עם זאת כיצד קורה שאירועים של חציית גבולות בעייתים מתרחשים לעיתים רחוקות מאוד. מקרה אחת למספר שנים. הפתרון נעוץ בתהליך ה-supervision האישי והקבוצתי שהעוסקים במקצוע נתונים בו החל מהשלבים המוקדמים של ההכשרה והמשך לשלבי ההתמחות, ואף לאחר מכן בישיבות צוות בו מוצגים המקרים.
    המשמעות היא, כי גם כשהפסיכוטרפיסט נמצא לבד בחדר הטיפולים עם הקליינט/ית, הוא לא לבד. נמצאים עימו ממוניו ועמיתיו לעבודה והוא עסוק במחשבה אודות כיצד הדברים אותם מבצע בטיפול יראו בעיני הקולגות שלו. יהיו כאלה אשר יטענו כי בעבודת המודיעין הדבר בלתי אפשרי היות וקיים נושא המידור.
    ראשית, לטעמי, נושא המידור בעבודת המודיעין במשטרת ישראל קיבל משמעות מופרזת. שנית רמת הפיקוח של קציני המודיעין על הרכזים לא מספקת ונדרש לקיים תרבות של הצגות מקרה ביחוד כשמדובר בקורות המופעלים לאורך זמן. אם כל רכז ידע כי אחת למספר שבועות הוא מציג בפני עמיתיו לעבודה את המתרחש בפעילות האיסוף ומתקיים דיון על דרכים לשיפור ההפעלה ולצד זה יקיים הרכז פגישות אישיות סדורות עם הממונה שלו, לרוב קצין המודיעין, יהיה בכך כידי ליצור את אותה עין צופה חיצונית גם אם ויטואלית שיש בכוחה לרסן ולבלום את הנטיה לחציית קווים אדומים.

    • אשרי המאמין אלן יקירי…
      הדוגמה שהבאת היא פרופסיה אקדמית. זה סיפור שונה לגמרי, והפיתוי שם נמוך בהרבה.
      אני מזכיר לך את המשוואה הפשוטה: איפה שיש כסף גדול תימצא שחיתות…
      ולכל מקצוע יש תחליף צריך להחליט שלא עובדים כך יותר והכל יסתדר בתנועה…

  4. יצחק אסף:
    פיני היי קראתי את המאמרים שלך בנושא רכזי המודעין במשטרה ולצערי תגובת המשטרה הייתה התמנת הראש בחול , רק מי ששירת במערכת יודע עד כמה התופעה גדולה בהרבה מהמדווח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.