האם הפלסטינים מיואשים?

מה מניע את הפלסטינים...

לעולם אל תנסה להבין את יריבך. התמקד בהבנה לאן פניו מועדות...

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

אסמעיל הנייה על ה'ייאוש' הפלסטיני

הנייה התייחס בדצמבר 2015 לנאומו של יושב ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, חודש לפני כן, לפיהן ה"התקוממות העממית" של הדור הפלסטיני הצעיר נובעת מיאוש והיעדר חזון מדיני. אבו מאזן הסביר כי הצעירים הפלסטינים "עושים זאת מכמה סיבות, שבראשן הייאוש מפתרון שתי המדינות. הם מסתובבים ולא רואים שום בסיס הגיוני לפתרון שתי המדינות. המדינה שלנו לא קיימת. יש כיבוש ומחסומים והייאוש מתקרב אליהם. זה מתגבר והם לא רואים פתרון". הניה תקף את אבו מאזן, ואמר כי הוא מסתיר את האמת כדי לשמר את מעמדו (רוטר, 2015):

"האינתיפאדה המבורכת הזו פרצה על בסיס גורמי יסוד אמיתיים, ולא כפי שאחדים מתארים את מה שקורה בגדה המערבית. שכן יש הרוצים לכנותה התפרצות המונים משום שהם חוששים מאינתיפאדה ומעוניינים להותיר אותה תחת שליטה... אשר על כן, אותם אלה אומרים: סיבות ההתקוממות והמהפכה של הצעירים הם הייאוש, והמבוכה (והם מציירים את) הנוער הפלסטיני כמיואש ומבולבל, ולכן נושא את הסכין ותוקף את החייל או מישהו אחר, וכאילו ההתקוממות של העם הזה, או האינתיפאדה של העם הזה, היא אינתיפאדה של המיואשים, המבולבלים, המתאבדים אשר רוצים להיפרד מהעולם הזה" (רוטר, 2015).

על פי הנייה, ישנם שלושה מניעים לפרוץ האינתיפאדה, כאשר החשוב שבהם הוא דתי – קרי: ג'יהאד: "בראש ובראשונה רוח המאבק והג’יהאד; ושנית – אל-קודס, שהיא נשמת אפה של האומה שלנו ושל העם שלנו. מי שדורך על עצב החיים שלנו מפוצץ את הדם בעורקים וכל צבעי הזעם מופנים להגנה על אל-קודס ו אל-אקצה... ובנוגע למניע השלישי – הוא אינו מניע של ייאוש או מבוכה, אלא הצעירים שלנו בגדה המורדת התנערו מתהליך אוסלו והסכמי המשא-ומתן חסרי הערך… הצעירים אינם מוכנים עוד להשלים עם המשך המציאות הקיימת, ואינם יכולים עוד להבין את המסר המדיני העלוב הזה (רוטר, 2015).

עוד הוסיף הנייה כי "האינתיפאדה לא תסתיים כל עוד לא תשוחרר כל אדמת פלסטין מידי הכובש (רוטר, 2015).

התקווה ככוח מניע

דבריו של המנהיג העזתי, איסמעיל הנייה (חמא"ס) - על התקווה ככוח המניע של המהומות הפלסטיניות - תדלקה את הריטואל הקבוע בתקשורת, שעיקרו הרצון להלביש על האויב את הרציונל שלנו: הנייה משקר כדרכו - מספרים לנו הפרשנים - הפלסטינים פשוט מיואשים (תקליט חוזר אצלנו עוד מימי האינתיפאדה הראשונה בשמנות השמונים של המאה הקודמת), ומהומות ופיגועים הם תוצר של יאוש, שאחרת, למה יחרפו נערים ונערות את נפשם מנגד?

בבל

מידי פעם מביאים בשולי הדברים מזרחן, שמנסה להסביר אחרת: שהחשיבה הזו על יאוש זרה לאורח החשיבה המזרחי [ראו בהקשר זה גם את מאמרו של גרשון הכהן בסוגיה זו; באשר לפרדיגמת החשיבה המזרחית וההבדלים בינה לבין המערבית, ראו את ספרו של ד"ר עפר גרוזבארד, בבל (תמונת כריכה משמאל)]...

מסבירים כי הקביעות הללו של עיתונאים ופרשנים, שחוזרות חדשות לבקרים, הם פועל יוצא של חוסר ההבנה העמוק של התאולוגיה המוסלמית. "בעוד התרבות המערבית מקדשת את ההווה ואת התמורה המידית, הזמן המוסלמי נמתח על ציר אחר, שבו להווה חשיבות מועטה ולגמרי משנית. המוסלמי המאמין בז לתרבות האינסטנט של האדם המערבי, ולאי העמידות שלו מול תלאות או סבל. הסבל בעזה, למשל, נתפס כמס שיש לשלם, והסובלים עצמם הם חולייה בשרשרת חשובה, הגדולה מסכום חלקיה (דיסטל-אטבריאן, 2018).

אבל, אנחנו מתעקשים לא לתת לרעשים לסדוק את חוכמת החיים המערבית שלנו, שהרי ברור לנו, ללא ספקות, איך הפלסטינים מרגישים. אנחנו מציבים את עצמנו במקומם...

ופה אנחנו טועים בגדול! מה לעשות, ואורח החשיבה המזרחי שונה מאוד מתרבות הכאן ועכשיו שלנו.

תקווה ויאוש בפרדיגמת החשיבה המוסלמית

המילים, תקווה ויאוש, במשמעות שאנחנו מתכוונים אליהם, לקוחות מפרדיגמת החשיבה המערבית. פרדיגמת החשיבה המוסלמית שונה:

  • המאמין על פי האִסְלַאם חייב בהתמסרות ובכניעוּת כלפי האל. תקווה, המילה שאותה הנייה תרגם לאוזן מערבית היא בעצם אמונה, במה שמכונה במקורותינו, גאולה. הגאולה - או בשפתנו המערבית, החזון, שמוגדר למאמין על ידי הקוראן -  בא כדי מיצויו בחזון החליפות האסלאמית, שבמסגרתה כל אנשי הדתות האחרות יתאסלמו או יומתו.
  • החברה הערבית איננה אינדיבידואלית אלא קולקטיבית. אין ערך לאדם הבודד במנותק מהקולקטיב. המימוש הקולקטיבי הוא החשוב ולא המימוש העצמי. הפאן ערביות והפאן איסלמיות הם המוטיב המרכזי המלכד. הפרטים הם חלק מהרעיון המסדר הזה.
  • ממד הזמן שונה. שינוי לא נמדד במונחים של שנים, אלא של נצח. הדור הנוכחי הוא רק חוליה אחת שבשרשרת ארוכה.

הגאולה יכולה להתרחש בעתיד הרחוק, אבל המוסלמי חייב לפעול להשגתה כל העת, ברוח הכתוב במקורותינו: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להבטל ממנה" (פרדוקס, מי שמקיים את הכתוב במקורותינו הם דווקא אויבינו...).

נקבעת על פי מה שמכונה בתורת המערכות המורכבות, מאזן העוצמה. 

פרדיגמת החשיבה המזרחית קובעת את עוצמת הפעולה בכל זמן נתון, בקצב משתנה. היא מנתבת את המחזיקים בה לדפוס פעילות היברידי, בהתאם להתפתחות:

  • אם יריביך חזקים, היה פייסן בדבריך (ואם אין ברירה, גם במעשיך) והמתן להזדמנות.
  • אם נחלשו יריביך, או שאתה התעצמת, הגבר את לחצך (שימו לב, שלחצים פלסטיניים מופיעים תמיד בכל פעם שישראל נחלשת ו/או העוצמה הפלסטינית גדלה).
  • אתה חייב לפעול, אולם אינך מחויב להגיע לסוף הדרך. אינך יותר מחוליה אחת בשרשרת ארוכה.

על מנת להבין את משמעות החוקים הללו, עלינו לחזור להסכם חודיבייה - שערך הנביא מוחמד, בלית ברירה, עם אנשי מכה החזקים - בתחילת ההיסטוריה של האסלאם. הוא הפר את ההסכם לאחר שהתעצם, הפתיע את יריביו בשאננותם, ולאחר שנתיים (שנת 630) כבש את מכה. זו משמעות הציווי היברידי באמונה המוסלמית: הסכמים עם כופרים ניתן לעשות כשהם חזקים, ולהפר אותם כשהם נחלשים.

קשה לעיכול ככל שזה יכול להיות לבן המערב, הסכם חודיבייה הוא הבסיס להסכמים של מדינת ישראל אפילו עם המשטרים הערביים החילוניים עד היום. לאחר הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979, נזקק אנוואר סאדאת לפסק הלכה שהציג את ההסכם ברוח הסכם חודיבייה, כמקור וכראיה לכך שההסכם אינו עומד בסתירה לדיני האסלאם. גם יאסר ערפאת השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה מספר פעמים בנאומים פומביים (בנאום יוהנסבורג ב-94 ובקהיר ב-95).

אז איזו עת זו עבור הפלסטינים ביהודה ושומרון? לשבת בשקט או להגביר לחץ?

  • שערי הרשות הפלסטינית המושחתת והשנואה חורקים. לעומתו, דאעש וחזון החליפות האסלאמית הוא מלהיב ומעורר עבור הצעירים, שחוזים בהשפלת המערב ובאימפוטנציה שלו, וחושבים גם עלינו. הזדמנות גדולה לשינוי...
  • גם בגבולנו המזרחי רועדת הקרקע מתחת למשטרים הערביים, החילוניים, הקפואים והשנואים גם הם. אפילו המהפכה הנגדית המצרית נתקלת בקשיים עצומים.
  • איראן מביאה את החזון השיעי למחוזות רבי פוטנציאל, והיא קרובה להשיג רצף יבשתי בין איראן ללבנון.
  • אירופה - על עושרה ויכולותיה - משנה את פניה, והופכת יותר ויותר מוסלמית. קשה לראות את התופעה הזו מתהפכת. גל ההגירה - שאיננו נפסק גם בחורף - מסמן בעיני הצעיר המוסלמי את הדינמיות של התהליך, שבסיומו יהפכו הכנסיות למסגדים, והמשטרים הדמוקרטיים המערביים יפנו את מקומם לחליפות אסלאמית, שתירש גם את הממון ואת הטכנולוגיה המערביים, ותעשה בה שימוש לצרכיה.

מכל אלה עולה, שאם הייתי צעיר מוסלמי, הייתה תקופה זו עבורי סף הגאולה, או בתרגום לשפה מערבית, תקופה של תקווה גדולה!

ועוד סוגיה קטנה בשלי הדברים: מה עם ההרג הסיטוני של מוסלמים בידי מוסלמים באזורנו? בשתי מילים: לא רלוונטי. סכסוכים פנים מוסלמיים אף פעם לא היו פקטור בחזון הפן אסלאמי. בעולם הזה סכסוכים פנימיים, דם והרג, הם חלק תרבותי מושרש. הוא קיים בתוך משפחות שבטים וגם בין מדינות וגושים. הבעיה מתחילה רק כשההרג נגרם בידי כופרים (בקונפליקט השיעי-סוני אגב, כל צד רואה ביריבו כופר, אבל שה כבר נושא למאמר אחר...

[לקובץ המאמרים אודות 'פרדיגמת החשיבה המזרחית', לחצו כאן]

מקורות והעשרה

   

2 thoughts on “האם הפלסטינים מיואשים?

  1. אלי כהן:
    אלי כהן "אינתיפאדת היחידים" נגד המתנחלים היא דרך מאבק עממית, המנצלת את ייאושם של בודדים לשימון גלגלי התקווה הקולקטיבית, בלי להסתכן באיחוד הציבור היהודי ו/או בגינוי עולמי. ישראל טרם מצאה את התשובה לזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.