[מקור התמונה]

ב- 8 באוקטובר 2015 פרסם אורי משגב ב- הארץ מאמר תחת הכותרת: אמרנו לכם, וכך כתב:

מכיוון שאתם שם בימין ובשלטון התרגלתם ליהנות משמאל רפוי, רופס, מפוחד, חסר ביטחון, מהוסס, מתנצל, מתייסר, הולך על בהונות, אכול רגשות אשמה ושנאה עצמית, שמוציא שם רע למונח אלטרנטיבה ושובר שיאי פרודיה על רעיון האופוזיציה, חשוב מאוד בימים אלה להזכיר לכם: אמרנו לכם. אמרנו לכם בדיוק נמרץ, שכל מה שקורה עכשיו וכל מה שעוד עתיד לקרות, יקרה. הסברנו, התרענו, הזהרנו — אבל לא רציתם להקשיב. גם עכשיו, בדרך לתהום, אתם לא רוצים להקשיב, וזה לא מפתיע. אחרי שהגדלתם שוב ושוב את סכום ההימור, נאטמתם ונסתמתם, הלכתם עם הראש בקיר וכל מה שנותר לכם הוא להתרסק עליו...

האם העימות המתחדש עם הפלסטינים היה אכן תרחיש ידוע מראש? בוודאי! והיה מאחוריו כוונה ומחשבה ברורים (לפני שיצא משליטה): ליצור הפרדה ברורה בין מזרח למערב העיר, ובכך להכריע את הדיון על סוגיית ירושלים.

האם הוא התחדש בגלל שהממשל הישראלי הלך "עם הראש בקיר"? כנראה שלא. בעולם מורכב, לא ניתן לקחת סיבה אחת לבעיה מורכבת כגורם ודאי להתרחשויות! אורי משגב עושה עלינו (ואולי גם על עצמו) "תרגיל" של מה שמכונה מסגור!

מסגור (Framing) היא התופעה של הפשטת מציאות מורכבת והסברתה באופן ליניארי מסוים, על מנת ליצור אשליה של סדר (סיבה אחת – בעיה – פתרון), בעוד בעיות מורכבות הן תוצר של מפגש של גורמים רבים.

זוהי הדרך שבאמצעותה מומחים, פוליטיקאים ואנשי התקשורת מעצבים בעיות ציבוריות בעבור הקהל. הם מכניסים אירוע או בעיה חדשים לתוך תבנית קבועה, לצורך הגדרתם. הסיפור מסופר מנקודת מבט מאוד מכוונת, ולא מאפשר לקורא לחשוב על המציאות מהיבטים שונים. טכניקות המסגור כוללת: סטריאוטיפים, דפוסים מוכרים, סיפור שמזהה מי אחראי, הדגשת טרגדיות, הדגשת סטיגמות, התעלמות מסתירות פנימיות וכו'.

כזה הוא הסיפור, לפיו קצה נפשם של הפלסטינים בקיפאון המדיני ובחוסר הסיכוי שישראל תתייחס ברצינות למשא ומתן, ולכן הם יצאו לרחובות. כל המכיר את העובדות לאשורן יודע, כי אם יש דבר המאחד את הפלסטינים והישראלים הוא הבנתם כי אין למשא ומתן ביניהם כל ערך מעשי ברגע זה: הממשל הפלסטיני ממוקד באופציה של השגת הכרה בינלאומית, ללא צורך במשא ומתן; והישראלים מבינים שמיסוד מדינה פלסטינית שאינה נשענת על כידונים ישראליים הוא הימור שסיכויי הצלחתו אפסיים וסכנותיו הופכים אותו לבלתי רלוונטי. יתרה מכך: ממש אין מה למהר, שכן, השתנות התנאים בסביבה המשימתית משחקת דווקא לטובתנו.

האם יש הסבר אלטרנטיבי?

כמובן. החשוב שבהם - כי הוא איננו פוליטי - הוא ההסבר של תורת המערכות המורכבות:

תורה זאת מסבירה מערכת מורכבת כזירת מתח ומאבק תמידית בין מרכיביה. מאבק זה אינו פוסק לעולם, כשהמערכות באותה סביבה משימתית מבקשות כל העת להגדיל את עוצמתן היחסית. המאבק נמשך כל עוד יש פער, בין העוצמה הפוטנציאלית של מערכת לכמות הנכסים / הטריטוריות שבידה. הוא נרגע לפרקי זמן שונים (לעתים ארוכים), כאשר חלוקת הנכסים משקפת את מאזן העוצמה (לכן, נהנתה למשל אירופה מעשרות שנים של שקט).

מכאן, שלפי תורת המערכות המורכבות, "שלום עולמי" הוא אוטופיה. הוא קיים רק בתחרויות מלכת יופי, אך לעולם לא בין מערכות מורכבות: לא בתוך משפחה, לא בתוך עם, ולא בין עמים ומדינות. גם אם תהיה אתנחתא ארוכה במאבקי העוצמה (כיוון שמאזן העוצמה אינו משתנה), ברגע שבו ייווצר שינוי, לפיו גורם מסוים ייחלש או שגורם אחר יתחזק - מיד יתחיל לחץ בגבולות, לבדוק, עד להיכן ניתן "לנגוס" בנכסי הנחלש.

לכן, כיוון שחלוקת הנכסים / הטריטוריות בין הישראלים לפלסטינים אינה הולמת את פוטנציאל העוצמה של הפלסטינים (המהווים מעל 70% מאוכלוסיית ירדן; שיש להם נוכחות נכבדה בשטחי סוריה לשעבר ובלבנון; שהצליחו ליצור כמעט אוטונומיות בצפון ישראל ובדרומה; שגם אנחנו במקומם לא היינו מסתפקים בשטח המפוצל, נטול אמצעי המחיה המוצע להם במסגרת "שתי מדינות לשני עמים"; ושעוד לא נגענו במהו האסלאם ובנכונות מאמיניו לחיות בשלום כשווים עם בעלי אמונה שונה), ימשכו פרצי האלימות ביניהם, כל פעם שיתחזק הצד הפלסטיני ו/או ייחלש הצד הישראלי (ועם כל המבקשים שקט ושלוות עד בפינה זו של העולם הסליחה...):

• כך היה בהתפרצות הפלסטינית העממית בדצמבר 1987, על רקע ההפסד במלחמת לבנון הראשונה, הנסיגה הישראלית לרצועת הביטחון, והאתגר הגובר שיצר חיזבאללה לצה"ל ברצועת הביטחון.
• כך היה בתקופת האוטובוסים המתפוצצים שאחרי הסכם אוסלו, בשנות התשעים של המאה הקודמת, כשישראל הכניסה לאזור גורם חדש והעניקה לו עוצמה (אקט של חולשה - אף מדינה בעולם אינה מוותרת על נכסים / טריטוריות שברשותה מעמדה של כוח...), ועקב כך, מתחו הפלסטינים את היריעה - כדי לבדוק כמה יוכלו להשיג - עד שנקרעה.
• כך גם היה במאבק המזוין הפלסטיני בתחילת המילניום, מיד אחרי שהנסיגה הישראלית מלבנון, נתפסה כבריחה מבוהלת, תוך הפקרת בני ברית אסטרטגיים (צבא דרום לבנון, צד"ל).

כך קורה גם היום: מעמדה האסטרטגי של ישראל בזירה הבין לאומית הולך ונחלש מסיבות אובייקטיביות, בעיקר המציאות שיצרו תנועות החרם, ובעיקר, בגין הסכם הגרעין עם איראן.

אז מה עושים?

אם שם המשחק הוא מאבק על העוצמה, חייבת ישראל - כמו במבצע צוק איתן בדרום וכמו במאבק המזוין ב- 2000 עד 2004 - לסיים את הסבב הנוכחי ביתרון משמעותי, שיגדיל את עוצמתה היחסית ביחס לפלסטינים.

דיבורים על חזרה למשא ומתן ומחוות ישראליות לפלסטינים הינם טעות אסטרטגית, שרק מגבירה את עוצמת הצד השני, ותביא להגברת האלימות בעתיד, כמו שהריבים בין ילדים במשפחה רק גדלים כאשר הורים מגבים את ילדם הקטן מול אחיו הגדולים יותר (משמע, מגבירים את עוצמתו היחסית מולם), ומתפלאים שהקטן מחולל עוד ועוד פרובוקציות...

מאחר והסבב הנוכחי החל במטרה "לסמן" מחדש את החלוקה בירושלים, חייב ההישג בישראלי העתידי להתמקד בהידוק השליטה הישראלית בירושלים. הצלחה כזו תרחיק את ההתלקחות הבאה בעוד עשור...

ו"שלום אמת"  - כפי שכבר כתבתי - יישאר נחלתן של תחרויות יופי. פה זה (לצערנו) החיים האמתיים...

מקורות

• משגב אורי (2015), אמרנו לכם, הארץ, 8/10/15.
• המחשה לחשיבה ליניארית: ג'ון קרי: הבנייה הישראלית בהתנחלויות הולידה תסכול ואלימות פלסטינים, מעריב, 14/10/15.
• מיכאל קובי (2015), איבדו שליטה: אלו הגורמים שהביאו להתפרצויות הזעם ברחובות, ביזפורטל, 14/10/15.