האם אנחנו נלחמים נכון בתאונות הדרכים

זהו צרפתי סרטון חביב, שמרבה "להסתובב" באינטרנט. הוא מתאר גברת מכובדת, שעל מכוניתה מדבקה "War is not the answer", מתמכרת לחלוטין לתאוות הנקמה בגברת אחרת ובמכוניתה' בשל הערה של מה בכך שהובילה לסריטה של מה בכך ברכב, ושיצרה הידרדרות שהובילה להרס שתי המכוניות (לנשים המכובדות שלום...)

לכאורה, סרט הומוריסטי על תאונת דרכים. למעשה (ומעבר לחיוך שהוא מעלה), זהו סרט על אלימות; ובעצם, רבות מתאונות הדרכים נגרמות על ידי תרבות נהיגה בעייתית, שאחד ממרכיביה הבולטים הוא אלימות.

אם תרבות הנהיגה האלימה היא מרכיב בולט וניתן ל"טיפול" בין מרכיבי תאונות הדרכים, מדוע אין אנו נותנים לה מקום מרכזי במדיניות האכיפה? האם יתכן שהקונספציה המנחה אותנו במאבק בתאונות הדרכים מוטעה?

לפני שאמשיך, חזרה קצרה על התיאוריה (שמתומצתת אגב באופן מצוין בערך: "תאונת דרכים" באינציקלופדיה ויקיפדיה):

לפי הויקיפדיה נגרמות תאונות הדרכים בשל משולש של גורמים:

הגורם האנושי: הגורמים השכיחים לתאונות הדרכים בתחום זה הם מצבו של האדם ודרכי התנהגותו על הכביש – חוסר תשומת לב, נהיגה עבריינית, אי ציות לחוקי התנועה ונהיגה במצב של עייפות ושכרות, כמו גם לחץ חברתי בקרב צעירים.

הגורם התשתיתי המשפיע רבות על התנהגות הנהג ועלול לגרום לתאונות דרכים. כבישים לא מתוחזקים, תמרורים לא ברורים ושלטי הכוונה מעורפלים, כבישים ללא הפרדה בין נתיבים, כתמי שמן על הכביש, מפגעים בטיחותיים וחוסר תאורה.,. בישראל ישנו מיפוי של כבישים מסוכנים שאירעו בהם מספר רב של תאונות דרכים, הנקראים "כבישים אדומים".

הגורם המכני: מצב מכני רעוע של כלי רכב עלול לגרום לתאונה, כמו מצב של כשל מכני שבו גלגל ניתק מהרכב, עלול לסכן את הרכב ולגרום להתהפכות. בנוסף, רכבים ישנים לא ממוגנים כראוי בפני תאונות.

תאונות

[התמונה: תמונה זו צולמה/הוכנה בפסח 2008, הועלתה לויקיפדיה ואושרה לשימוש על ידי המשתמש Papito]

ה"ויקיפדיה" מציינת, כי חרף הגידול המתמיד במספר המכוניות ובנסועה, מסתמנת מגמה של ירידה הדרגתית ומתונה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים מאז שנות השמונים. בין ההסברים היא מונה את:

התפתחות רמת הבטיחות של המכוניות.

התפתחות תשתיות הכביש.

התפתחות הטכנולוגיה הרפואית.

מודעות הולכת וגוברת לבטיחות בדרכים.

ניתן להסיק מכך שהירידה בתאונות במדינות המערב נובעת בעיקר מהגורמים שצוינו לעיל, וכי ה"טיפול" המוענק לגורם האנושי הוא "החוליה החלשה" במשוואה הזו.

ואכן, מחקרים רבים מטילים ספק באפקטיביות האכיפה, ורואים את העיסוק בה בבחינת "חיפוש המטבע מתחת לפנס". כיוון שאכיפה עולה כסף, וכיוון שאנו חיים בעידן שבו תקציבי ממשלות בעולם המערבי מצטמצמים והולכים, הנטייה של גורמי האכיפה במדינות הללו היא לשכנע את מקבלי ההחלטות להשקיע באכיפה דרך נימוקים כספיים: האכיפה "רווחית". השקעה בגורם כזה או אחר של אכיפה תניב עליה בדוחות התנועה, ש"תכסה" את העלות ואולי אף תניב "רווח".

כך, לדברי אותם חוקרים, מתנתקת האכיפה ממטרתה העיקרית, והופכת לכלי שבו במיסוי עקיף מסבסד הציבור מערכת שהקשר בינה לבין המטרה העיקרית מתרחק והולך.

14505851265_4417abffcb_z

[בתמונה: רכב פיקוח תנועה של Ross & sutherland Constabulary בבריטניה, 1968; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Dave Conner לאתר flickr]

האם ניתן לאכוף אחרת?

הבה ונחזור לתזה שפתחה את הדיון הזה שאחד הגורמים הסמויים שמחולל תאונות דרכים הוא אלימות. דומה שניתן לתקף את הטיעון הזה בקלות יחסית: תאונות ה"פגע וברח", חלקן בהשפעת אלכוהול; הנסיעה לאילת על המפגש ב"עוקפים הסדרתיים" הנכנסים לעקיפה של שיירות, כשהם סומכים על כך שרגע לפני התאונה יוכלו לחזור לטור, או שזה שממולם ישכיל לרדת מהכביש ולאפשר להם לעבור; הטרקטורונים המשתוללים בחופי הים ובאתרים אחרים; עוקפי הפקקים בצידי הדרך; ועוד ועוד.

אכיפה השמה בראש עניינה מאבק בתרבות הנהיגה היא אכיפה שונה לחלוטין. מבוססת פחות על בולטות ועל אכיפה "רווחית" (מהירות למשל) ואכיפה של עבירות "גורמות תאונה". היא מרבה להשתמש בניידות סמויות ומקטינה מאוד את כמות הדוחות הנרשמים (אוי התקציב...) ועימה, גם את הלחץ בבתי המשפט (יתרון משמעותי ששכרו בצידו). אבל, היא מאותתת באופן תקיף לציבור, שהיא נחושה להגן עליו מפני "בריוני הכביש".

אם מטרת מערכת אכיפת החוק, ככלל, "לשמור את סדר החיים התקין", הרי שחובה זו היא המטרה העליונה של המערכת גם בכביש. אם כך הוא, לא יתכן שאובייקט האכיפה העיקרי יהיה קבוצת האנשים הנורמטיביים או ("משלמי דוחות התנועה" הנורמטיביים), אלא המיעוט שממרר את חיי הנוהגים ומסכן אותם.

משטרת ישראל פעלה בכיוון זה למשל, בהקימה את היחידה המרכזית באגף התנועה, המתמקדת בעברייני תנועה סדרתיים; ובארגנה, למשל, מבצעים מיוחדים המיועדים להתמודד עם בריונות כביש, למשל מבצעים ללכידת הרוכבים על טרקטורונים בחופים, המסכנים את המתרחצים.

 גם בתי המשפט מאותתים שהבינו את הסכנה הטמונה בתרבות הנהיגה האלימה. כך למשל, פסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה במרדפים, קבעה רף ענישה מחמיר בהתחשב בצרכים המיוחדים של ההרתעה במקרים אלה. ראו למשל את ע"פ 3936/07, ספיק סימחוב נגד מדינת ישראל, שם הושתו 4 שנות מאסר לריצוי בפועל בשל התנהגות אלימה בכביש.

במקרה אחר של צעירים שנהגו בטרקטורון בכבישי אשדוד, וניהלו מרדף במשך  3 שעות עם כוחות משטרה, כולל מסוק, נשפטו בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, האחד ל- 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו- 12 על תנאי; והשני ל- 12 חודשים בפועל ו- 12 על תנאי. כאשר ביקשה ההגנה עיכוב ביצוע (לצעירים לא היו  הרשעות קודמות, והתנהגותם במהלך המשפט הייתה תקינה), סרב לכך השופט (פ'  008142/08, מ"י נ' קובי סויסה וטל סויסה, החלטה מיום  14/07/2009).

אולם, כל אלה הינם זוטות ביחס למגמת האכיפה הכללית. הן אינן זוכות לבולטות, כיוון שהן "טובעות" בים האכיפה הקונבנציונאלית.

אם היו רשויות האכיפה שמים את התחומים הללו במרכז פעילותם, האם הגיבוי שהיו מקבלים מציבור המשתמשים בדרך היה גדול יותר?

האם יש בגישה הזו סיכוי ליצור "קפיצת מדרגה" במאבק בתאונות הדרכים?

 מה דעתכם?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *