[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Tax Credits לאתר flickr]
[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]
[המאמר ראה אור לראשונה בכתב העת 'מראות המשטרה', ב- 2001]
כללי
הזקנים שבינינו זוכרים בוודאי את מבצע 'אגלי זיעה'. רעיון שבא לעולם בתקופת המפכ"ל אריה איבצן, ושגרס, כי ראוי ששוטרים וקצינים (שבוודאי אינם משקיעים דיים בעבודתם הרגילה) יזיעו ארבע שעות נוספות פעמיים בשבוע, ביחידות שטח אחרות. לפני פרסום כתבה זו הרגשתי צורך לבדוק את עצמי ופניתי לחברי הטוב מ', אחד מקציני השטח המעולים שהכרתי. הוא זכר היטב את "אגלי זיעה": "היינו עוזבים את העבודה שלנו ו"שורפים" ארבע שעות בנסיעה מהנגב לפתח-תקווה ובחזרה כדי לעבוד שעה וחצי". "זה היה מבזה", הוסיף מ', "התחושה שאלה שמעליך לא מעריכים את גודל ההשקעה שלנו ואתה צריך לנסוע להזיע במקום אחר... ובאמת הזענו הרבה, אבל בגלל הנסיעה, לא בגלל העבודה. הרבה לא תרמנו, רק העבודה האמתית שלנו נפגעה"...
ובאמת, מבצע "אגלי זיעה" היה רק סימפטום לתופעה רחבת היקף שהשתרשה בתרבות האירגונית של משטרת-ישראל - "זמן לא שווה כסף". הזמן שלנו בחינם. ומה שבחינם, אף אחד אינו מכבד, כולל אנחנו עצמנו.
רציתי להיות בטוח שלא השתנו דברים מאז עזבתי את השטח. "אתה מרגיש גם עכשיו תחושה של בזבוז זמן?" שאלתי את מ'. "בזבוז זמן", הצטחק מ', "כל הזמן!"...
בגופים הרגילים לעבודה ללא הגבלת שעות, כמו הצבא והמשטרה, שבהם נמצאים המפקדים בהישג יד רוב שעות היממה, מתעמעמת אצל מפקדים התחושה של מחסור בזמן אצל כפיפיהם. אולם, זוהי אשליה בלבד. לשעות העבודה ה"טובות" של שוטרים וקצינים, המתבזבזות ללא תכלית, יש מחיר אלטרנטיבי יקר. יתרה מכך, מפקדי המשנה קולטים את זלזול הבכירים בשעות עבודתם הארוכות, ומתנהגים בצורה דומה כלפי פקודיהם.
"זמן לא שווה כסף" אצל מפקדים
תפיסת הזמן של מפקדים מורכבת ובעייתית. המפקדים אינם מכבדים את זמן העבודה של כפיפיהם ואלה, בהתאמה, גומלים להם בזלזול בזמן העבודה שלהם עצמם. מודעות לבעיה קיימת רק כשאלה שמלמעלה מתעללים בנו. כולנו "מקטרים" על חוסר הכבוד ובזבוז הזמן שנוהגים בנו מפקדינו, אבל עושים לפקודינו את אותו הדבר בדיוק.
תפיסה זו עוד התחזקה לאחר השוואת שכר השוטרים לצה"ל, ביטול התשלום בגין השעות הנוספות והנהגת שכר עבודה גלובלי. שיטה זו הקנו למפקדים שליטה לא מוגבלת של זמנם של פקודיהם. אם תרצו, שוטרים "בחינם" לכל רגע ולכל משימה. תרצה המערכת - יבצעו פש"מים (פעילות שיטור מיוחדת, בדרך-כלל אחרי שעות העבודה). תרצה - יוקפצו לירושלים. תרצה - יעבדו "שילדי" (בשתי משמרות בנות 12 שעות כל אחת), תרצה - יישנו בתוך התחנה (כמו בחודשים הארוכים שאחרי מלחמת המפרץ). כל זה ללא תמורה נוספת, אמנם בדרך-כלל לאחר שיקול מעמיק, אך לעיתים גם בהינף יד. כל שוטר יוכל לספר על "מבצעים" רבים, שאינם קשורים באילוץ אמיתי, אלא נובעים מצרכים אחרים (מתופעות של כסת"ח, המוכרות כל כך בתרבות הארגונית שלנו ועד מעשים הנובעים מהצורך של מפקדים להראות עשייה, מסיבות אישיות וארגוניות).
לכאורה, היו מפקדים צריכים לנהוג בזמנם של פקודיהם בחרדת קודש. כאשר התקבל החוק המונע התאגדות שוטרים בכנסת, ב - 30/7/79 וסוכל ניסיונם של השוטרים להתארגן (יחזקאלי, 2000), נטל על עצמו הארגון להיות המעסיק וועד השוטרים גם יחד. תפקיד בעייתי ורב סתירות, המהווה פרצה, שרב הפיתוי להיכנס בה. ואמנם, דומה, כי לפחות בתחום זה החתול אוכל את השמנת. בדרך-כלל בסערת ובלחץ האירועים, אולם, לעתים, גם במודע, מסיבות אחרות.
כאשר השיטה היא אחרת, והמשטרה אמורה לשאת בעלות השעות הנוספות של השוטרים מתוך תקציבה, משתנות הפרופורציות. כדאי שנדע, כי יש משטרות מתוקנות בעולם המערבי, בהם מאלצים שוטרים לעזוב וללכת הביתה בתום משמרתם (עד כדי נעילת הדלתות ממש), על-מנת שלא יצטרכו לשלם שעות נוספות מיותרות. במשטרות כאלה יודעים מפקדים, ללא ספק, את ערכה של שעת עבודה של שוטר… אי קיומו של ועד עובדים ו/או מנגנוני פיקוח אחרים, בוודאי מקל מאוד על טשטוש התחומים שבין צורך אמתי לניצול לא מוצדק.
זלזול בזמן העבודה של שוטרים מוביל לשבירת מסגרות גם מצידם. אם לזמן אין ערך לכיוון אחד, אין לו ערך גם לכיוון השני. וותיקי המטה הארצי זוכרים בוודאי את המפכ"ל דאז, יעקב טרנר, שהיה ניצב, במלוא תפארת מדיו, בפתח המטה הארצי, לאחר השעה 0730, מוכן ומזומן לקלוט ולטפל אישית במאחרים שהגיעו בהמוניהם למטה (ולא השכילו לעבור דרך הכניסה האחורית). בעיה זו מוכרת בכל יחידה מדרג התחנה ומעלה. אם לא מעריכים את הזמן שלי ואת ההשקעה של זמן נוסף מצדי, למה כל כך להגיע בזמן לעבודה? כך נפרצות מסגרות העבודה והזמן לובש מושגים מעוותים.
תרבות הישיבה והדיון במשטרה - הסימפטום הקשה ביותר של התופעה
את תרבות הישיבה והדיון שהשתרשה בארגון כינה חברי מ' בשם "ישיבות 'סחור סחור': אין נגיעה לעניין, דיונים ברמה נמוכה עם משתתפים רבים, חסרי ידע בתחום הנדון וחסרי יכולת (ולעתים גם קשב ורצון) לתרום לנושא. אתה יוצא מהישיבה ללא תרומה ממשית. נשארה רק הפגיעה בעבודה שמחכה על השולחן. אני פשוט לא מצליח לעבוד בגלל הישיבות הללו" סיכם מ'.
ה"ישיבה", מעצם טבעה, באה לענות על צרכיו של מנהל הישיבה. עבורו היא כלי נוח מאין כמוהו, כיוון שהוא יכול להעביר חומר למספר רב של אנשים בו זמנית, או לקבל את כל האינפורמציה הדרושה לו מגורמים שונים, בפרק זמן מרוכז. אולם, יתר משתתפי הישיבה, המנהלים הזוטרים יותר, אשר עזבו את עבודתם לצורך הישיבה, יגלו, כי חלק גדול מהישיבה אינו נוגע להם, בעוד שהמחיר האלטרנטיבי של הימצאותם בה יקר לעיתים מאוד.
לעלות האלטרנטיבית המבוזבזת הזו יש להוסיף את האיחורים הכרוניים בפתיחת ישיבות. התופעה של קצינים רבים, הממתינים בחוסר מעש, בפתח חדר הישיבות, לתחילתה של ישיבה שלעולם לא תיפתח בזמן, מוכרת לכולנו (יחזקאלי ושלו, 1994). אני יכול להעיד על עצמי, שלישיבות שזימנו חלק ממפקדי, לאחר שלמדתי את הרגליהם, הייתי מגיע באיחור קבוע, ורק לעתים נדירות הייתי מאחר באמת. כמעט תמיד הייתי עוד ממתין כהנה וכהנה.
לא תמיד נוטים מפקדים להודות בבזבוז הזמן המשווע הזה. לפני מספר שנים הוזמנתי לפנל במכללה ב"נעורים" בנושא ניהול הזמן של מפקד התחנה. שם הסברתי שכמפקד תחנה אינני מקיים ישיבות קבועות בעיקרון, למעט דיונים אד-הוק לצרכים ספציפיים. בנוסף אלי השתתף בפנל מפקד תחנה נוסף שהתקיף אותי קשות על כך. בהפסקה, עת ישבנו על כוס קפה, הודה זה באזני שבעצם כמעט ואינו מקיים ישיבות כלל...
אם אתם רוצים לדעת באמת את דעתו של מפקד פלוני על מוסד הישיבות והדיונים, דברו איתו לפני יציאתו לישיבה שזימן הדרג הממונה עליו. אז, ירגיש חופשי לקטר על אבדן זמן עבודה יקר ולא ישכח לקחת איתו חומר לעיון (בנושאים אחרים, כמובן), ניירת לטיפול ומסמכים שונים, על מנת שלא לבזבז את זמן הישיבה לשווא... (יחזקאלי ושלו, 1994).
הפה"ק המשטרתי מחלק את הישיבות לישיבות קבועות: ישיבת בוקר, ישיבה שבועית, ספ"כ ולישיבות אד-הוק - דיונים נושאיים למיניהם.
הישיבות הקבועות הפכו לריטואל ארגוני שאין בינו לבין אפקטיביות או יעילות ארגונית מאומה. אחד הביטויים היותר מביכים של התופעה הן תחנות המנוטרלות שעות רבות מסגל הקצונה שלהם, המקדיש זמנו לישיבות. חישבו על תחנת משטרה בבוקר. מה חשוב יותר מכך שמפקדיה יגיעו מוקדם, יסקרו את ניקיון חדרי השירות לאזרחים, חדרי העבודה וחדרי השירותים, יוודאו שהחלפת המשמרת בניידות מדורגת, שלא כולן נמצאות בתחנה, ושהן עוברות רחצה וניקיון לקראת משמרת חדשה, שהשוטרים מסודרים ומגיעים בזמן, שמתקיים תדריך אפקטיבי, ושראשוני האזרחים הבאים להגיש תלונה אכן נקלטים ולא "נופלים" בפער שבין המשמרות. אבל כל אלה לא מתקיימים. המפקדים מגיעים אמנם מוקדם, אולם מתעסקים בריטואלים. בתחילה - ויעוד הבוקר. פעם היה "עונש" זה נחלת מפקדי התחנות בלבד. אולם, הקצינים המקצועיים במרחב התקנאו במפקדיהם. הלא גם הם רוצים להתעדכן לפני ישיבת הבוקר (ידע הוא כוח, זוכרים?). יוצא מכך שכולם מוועדים. אם תשאלו מדוע ולמה, יספרו לכם על חשיבות העדכון ל"רוחב". שמפקד אחד ידע על המתרחש בגזרת מפקד אחר. בפועל, את מי מעניינת בבוקר גזרתו של המפקד האחר, כאשר כל הבעיות הבלתי פתורות שלך מונחות על שולחנך? מפקדים "מדקלמים" את השורות שלהם בויעוד ומיד לאחר מכן, בעוד הויעוד נמשך, פונים לעיסוקים אחרים עד שלעיתים הם מפסיקים להאזין לויעוד, והמפקד הממונה צריך ליצור קשר בטלפון חלופי עם אותו מפקד על מנת לחדש את הקשב שלו לדברים הנאמרים. ואחרי הויעודים - ישיבת הבוקר. התחנה כבר כמרקחה. השעון מתקדם, אבל הקצינים בישיבה והשוטרים ממתינים. ואחרי המפקד גם ראשי המשרדים יבקשו לעשות ישיבה (מה, הם אינם חשובים מספיק?). והאזרחים? והעבודה? (הם, כנראה, רק מפריעים לשגרת יומה של התחנה...).
הבעיה חמורה במיוחד בימי א' ובימים שאחרי חגים, כאשר ישיבות מתמשכות הרבה יותר מאוחר, למרות שלחץ העבודה גדול יותר, בהתאמה. בתחנות מסוימות נמשכים הריטואלים הללו עד שעות אחר-הצהרים המאוחרות. כל השעות הללו מוקדשות לסיווג משותף של החומר שהצטבר מיום חמישי ועד מוצאי השבת, במטרה לוודא שלא יסווג חלילה פ"א מיותר, שעלול לפגום במאזנה הסטטיסטי של התחנה בתחום הפשיעה.
אותם ויעודים טלפוניים, פלאי הטכניקה, נועדו (להבנתי) לחסוך בזמנם של מפקדים. למשל, לחסוך ממפקדי תחנות מרוחקות את הצורך לעזוב את התחנה ליום שלם לצורך הספ"כ, להעביר את הודעות הממ"ר ולקבל את האינפורמציה הנדרשת ב - "On Line", לחדר מפקד התחנה. אבל הספ"כים מתקיימים גם מתקיימים, והטכנולוגיה מנוצלת רק לשם בזבוז זמן נוסף בוויעודי הבוקר. מ' ידידי טוען, כי לספ"כים, ברמות השונות, תפקיד חשוב מאין כמוהו: הו היום היחידי שבו כל רמה במשטרה יודעת שלא תופרע על-ידי הרמה שמעליה (העסוקה בספ"כ), ושניתן לתאם בו פעילות ולעבוד ללא הפרעה.
המצב במטות אינו טוב יותר מזה שבתחנות. מ' טוען שהלו"ז שלו, כקצין בכיר, כלל אינו מעניין את מפקדיו. "במקום לקבוע יום בשבוע לדיונים, ולכבד את יכולת הקצינים לתכנן את לוח הזמנים שלהם, אין טעם לתכנן, כי לו"ז הרמה הממונה, המגיע בדרך-כלל באיחור רב, לא רק משבש את הפעילות, אלא גם מחייב להוציא אנרגיה מיותרת נוספת על ביטולים ותכנונים מחודשים, שצפויים להתבטל גם הם". גם שעות הדיונים מתקיימות לפי נוחות המפקד שזימן את הדיון ולא לפי נוחותם של 15 ויותר הקצינים המוזמנים. "ברגע שנקבע דיון בשעה הלא מתאימה היום הפך אבוד. אין אפשרות לנסוע לתחנות ולהקדיש שם את כל שצריך. שעה של דיון (זה אף פעם לא שעה) בעיתוי גרוע, תהרוס יום עבודה שלם".
ומה הלאה?
לכאורה, כל הדברים הללו מהווים קוריוז, שנחמד לקרוא אותו ולהמשיך הלאה. אולם, מומלץ לא להקל ראש בתופעה הזו, כיוון ש היא אחד החסמים העיקריים, בתרבות הארגונית שלנו, בדרך לתפקוד אפקטיבי ויעיל.
פעמים אין ספור שמענו, כי תחנות המשטרה הן השלד העיקרי של המשטרה ומהות עבודתה. "פס הייצור הארגוני" שלנו. אם יש ממש באמירה זו, הרי תכנון לוחות הזמנים חייב להתחיל במשרדים שבתחנות. את הישיבות התחנתיות (אם צריך, וכשצריך) יש לקיים בשעות "מתות", שאין בהם לחץ. הויעודים המרחביים צריכים להתבצע בשעות שבהם מפקדי התחנות פנויים וכו'. הביטוי "צורכי המטה" צריך להימחק מהזיכרון הארגוני. אין "צורכי מטה". יש "פס ייצור" בשטח והכל צריך להיות משועבד לצרכיו, לאפקטיביות וליעילות העבודה שלו.
אתם אופטימים? אני לא! דומני שאת הפרות הבאושים של תפיסה זו עוד נאכל שנים הרבה…
[לקובץ המאמרים על תרבות, סטייה ושחיתות שוטרים באתר ייצור ידע', לחצו כאן]
מקורות
- יחזקאלי פנחס, אורית שלו (דצמבר 1994), קדושתו המיותרת של מוסד הישיבות, מנהלים משטרה, גיליון מס' 12, עמ' 7-12.
- יחזקאלי פנחס, ה"קרב" על הועד, מראות המשטרה, גיליון 175, ינו'-פב' 2000, עמ' 16-19.
יחזקאלי פנחס, "Time is not money" - למה לא מעריכים את הזמן שלנו במשטרה, מראות המשטרה, גיליון 185, אוקטובר-נובמבר 2001, עמ' 19-18.