יאיר רגב: העדה שנאלצה להדגים כיצד נאנסה

אונס 2

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Valeri Pizhanski לאתר flickr]

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

יאיר רגב

עו"ד יאיר רגב הוא קצין משטרה בגמלאות, שמילא תפקידים רבים במערך החקירות והמודיעין. בין היתר שימש כעוזר לראש האגף לחקירות ולמודיעין, ראש מפלג חקירות כלכליות וביטחוניות ביאחב"ל, ראש לשכת החקירות במרחב השפלה ועוד.

רגב ניהל מספר רב של חקירות - בישראל ובחו"ל - כנגד ארגוני הפשיעה - הפעילים בישראל, ופענח מקרי שוד ורצח רבים.

הוא משמש כיום כעורך דין פרטי (משרד עורכי-דין‏ יאיר רגב ושות'); וכמרצה בסוגיות של חוק ופשיעה.

*  *  *

ביוני 2006, אז ארבעה צעירים תוקפים ואונסים נערה בת 14 וחצי בדרכם הביתה. הם נעצרו והועמדו למשפט, והנערה נאלצה להעיד. באוגוסט 2013 טענה עורכת הדין רוני אלוני-סדובניק, שהחלה לייצג את הקורבן, שבמהלך הדיון שנערך ב-2008 היא התבקשה להדגים את מעשה האונס (דרוקר ורום, 2015).

הטענה עוררה סערה גדולה, ובעקבות כך נפתחה חקירה של נציב קבילות השופטים, אליעזר גולדברג. רק שבתום הבדיקה הקערה התהפכה - גולדברג ניקה את השופטים מכל רבב על ניהול אותה חקירה וקבע שמדובר היה בעלילה (דרוקר ורום, 2015). לגבי ההדגמה, קבע גולדברג, כי היא הייתה קצרה, נעשתה ביוזמתה של הנאנסת ולא פגעה בכבודה, מכיוון שהדגימה את התנוחה בה האנס נמצא. הדו"ח הביא לאמירות פומביות של נשיא בית המשפט העליון דאז אשר גרוניס, שציין את הפרשה כדוגמא לחוסר הזהירות שבביקורת על בתי משפט (דרוקר ורום, 2015).

בהקלטות נשמע תחילה עו"ד בלום, שייצג את הנאשם, ואחר כך נשמעים גם דבריהם של המתלוננת, השופט צבי סגל, שופטים נוספים ועורך הדין מטעם התביעה (דרוקר ורום, 2015).

[לשמיעת ההקלטה לחצו כאן: דרוקר ורום, 2015]

להלן התמלול (מתוך דרוקר ורום, 2015)

עו"ד בלום: "את רוצה להגיד לנו שהוא הצליח לחדור אלייך כאשר הוא בעצם יושב על הברכיים, זה מה שהיה?"

המתלוננת: "זה היה, לא יודעת איך להסביר את זה". השופט סגל: "תנסי עד כמה שאת יכולה".

המתלוננת: "אני לא יודעת איך להסביר".

עו"ד בלום: "אולי לא הייתה בכלל חדירה משום שאת מתארת מצב שבו..."

המתלוננת באונס: "אני עדיין לא מטומטמת".

עו"ד בלום: "סליחה, עוד פעם, אני מבקש מחילה, או שיש לו איבר מין גדול באופן דמיוני, כן? או שהוא לא היה מגיע אלייך בכלל, את הבנת אותי?"

השופט סגל: "הוא אומר הסנגור שבצורה שאת מתארת הוא לא יכול היה בכלל לחדור אלייך, זו הטענה שלו".

המתלוננת: "אם הייתי יכולה להסביר הייתי מסבירה לך, אבל..."

השופט סגל: "בקיצור, התשובה היא שהוא כן חדר אלייך או לא חדר אלייך?"

המתלוננת: "הוא חדר אליי".

עו"ד בלום: למרות שאני אומר לך שבמצב הזה, זה לא היה כל כך נוח או אפשרי?"

המתלוננת באונס: "עזוב נוח או אפשרי, אני לא יודעת איך להסביר לך".

התובע גיאת: "את רוצה לצייר אולי? לא יודע".

שופטים: "מה פתאום? יש כללים".

עו"ד בלום: "לא, וגם לא נדגים פה מן הסתם".

השופט סגל: "לא, חס וחלילה".

למרות זאת, בשלב זה מתחילים הצדדים לבקש מהנערה להדגים כיצד התבצע האונס:

התובע עו"ד גיאת: "אני רציתי שהיא תדגים יותר את ה... את יכולה לצייר את ה... קשה לצייר את זה. זהו, זה בעיה, צריך בובות או משהו... טוב, אין לי שאלות.

שופט: "אין שאלות?"

התובע גיאת: "איפה היו הרגליים..."

שופט: "אתה רוצה לשאול?"

התובע גיאת: "איפה היו הרגליים שלך ואיפה הרגליים שלו במהלך כל האירוע הזה? הרגליים שלו והרגליים שלך. מרגע שהוא..."

השופט סגל: "הכוונה של זה שהחדיר את איבר המין, הוא שואל".

המתלוננת: "כן, הרגליים שלו היו מקופלות על ה..."

שופט: "לא שומע, לא שומע".

המתלוננת: "הרגליים שלו היו מקופלות".

התובע גיאת: "את עכשיו ללא תזוזה, נכון?"

שופט: "רגע, היא הדגימה, מקופלות לאחור?"

המתלוננת באונס: "ככה... על הרצפה".

השופט סגל: "תדגימי לנו, תדגימי לנו את מה שאת מדברת".

המתלוננת באונס: "אוקיי, ואני הייתי כאן".

השופט סגל: :"אוקיי, בסדר, אז איך נצייר את זה? העדה הדגימה בפרוטוקול מצב שבו רגליו של ה..."

שופט אחר: "שוקיים לאחור".

פרשנות

מתוקף תפקידו של הסנגור - כמי שעומד לצידו של הנאשם ושומר עליו שיזכה להליך הוגן ולעשיית צדק - הוא הופך לאדם שנוא וחסר מוסר בעיני רבים. התפקיד שלו לעורר את הספקנות ולאתגר את מערכת האכיפה לא מתקבל באהדה. בעיני הקורבנות ובני משפחתם אנחנו שותפים לפשע.

תיק הוא לא כריכת קרטון. יש בו חיים שלמים של אנשים שבאים עם מצוקותיהם ...כאשר המתלוננת מתקשה להסביר עובדות בסיסיות מתעורר הספק שמה זו עלילה, או הגזמה. (יש מליון תשובות טובות להסביר במקומה מה היה או להסביר מדוע הגיבה כפי שהגיבה, אולם בבית משפט שומעים את המתלוננת ולא את הסברם של עורכי הדין והיועצות ממרכזי הסיוע...). הכי קל זה להזדעזע... אולם כאשר מאזינים ברוב קשב מתקשים להשתחרר מההרגשה שהמתלוננת לא מצליחה להסביר כיצד נאנסה.
בנסיונות להבין נאלצו לשאול שאלות מביכות, יש הבדל בין אונס לתקיפה.

הכתבה (דרוקר ורום, 2015) מגמתית לא מסבירה מדוע הפרקליט לא התנגד ו״שמר״ על העדה שלו. הפרקליט הגדיל לעשות והוא ביקש שתצייר ותדגים... והשופטים מנעו זאת.
עוד לא המציאו שיטה טובה יותר לחקר האמת...הכי קל זה להזדעזע... אולם, כאשר מאזינים ברוב קשב מתקשים להשתחרר מההרגשה שהמתלוננת לא מצליחה להסביר כיצד נאנסה. בניסיונות להבין נאלצו לשאול שאלות מביכות.

זכותו של הנאשם להליך הוגן מחד, וזכותה של המתלוננת לפרטיות ולכבוד מנגד. עלינו לתור אחר האיזון הראוי בין אלה בנסיבות המקרה הספציפי שלפנינו.

יש לזכור שלחקירה הנגדית שלוש מטרות : אחת חיובית ושתיים שליליות:

  • החיובית, היא להשיג ראיות לטובת הלקוח. 
  • שתיים השליליות הן להחליש את הראיות נגד הלקוח, על ידי הפרכת החלקים החשובים בעדות הראשית, ולמוטט את עדות היריב על ידי תקיפת אמינותו.

לפיכך, השאלות חייבות להיות רלוונטיות למשפט, או שאלות הקשורות לאמינות העד. ובמקרה זה השאלות היו, לטעמי, בגבול הנסבל והסביר.

[לריכוז המאמרים אודות תופעת ה- MeToo# והשלכותיה, לחצו כאן]

3 thoughts on “יאיר רגב: העדה שנאלצה להדגים כיצד נאנסה

  1. כמו שאני ראוה את זה, כמי שעברה אונס וכפסיכולוגית, השאלה הפילוסופית היא מה מטרת מערכת החוק והמשפט. אם המטרה היא, בין היתר, לשמור על המדינה מפני אנרכיה, יש צורך לשלב בין החוק הכתוב לבין עידוד קורבנות להתלונן על עוול שנגרם להם. לעניות דעתי, במקרה של פגיעות מיניות, אם אכן זו המטרה של מערכת המשפט, ישנה בעיה חמורה מאוד בקידום המטרה. הסטטיסטיקה מראה שאחוז הקורבנות שנפגעו ולא התלוננו אדיר. שלא יובן לא נכון, אחד ממוקדי העבודה שלי הוא ניסיון לייצר מערכת לשיקום עברייני מין. אבל כדי לשקם, יש צורך בהצפת הבעיה על פני השטח. כשרוב הפוגעים לא עומדים לדין, כמות הפוגעים והפגיעות המיניות ממשיכה להיות גדולה מאוד ורמת הביטחון של ילדים, נשים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות נמוכה… אני, אישית, לא פניתי מעולם למערכת החוק והמשפט אחרי האונס שאני עברתי בדיוק בגלל המטרות שציינתי שיש למגן על הנאשם… האם זו המטרה של המערכת?! להפחיד את הנפגעות, להפחית את התלונות ולעודד את הפוגעים להמשיך במעשיהם? כי אם זו המטרה, זה עובד יופי…

  2. ניצב משנה סוזי בן ברוך כתבה בפייסבוק:
    סוזי בן ברוך אוי לנו.בשנת 2006 ישבנו על המדוכה על מנת להקל על עדות הנאנס_ת בביהמש.איך קרה שנאנסת זו נאלצה להעיד בפני הנאשם ,עורכי דין,שופטים ופרקליט כולם ממין זכר ללא עידוד וסיוע של אישה ברקע לפחות
    היכן נעלמו הבובות להדגמה??? היכן פסד שומרת לגבי אונס קבוצתי???איזו אישה יכולה לעמוד בפני מידיינים נבוכים (במקרה הטוב) או ספקנים ולזכור מה עבר עליה???מדוע ההצקה הזו לא נפסקה על ידי חבר השופטים …אף שופטת
    ..כולם שופטים…אולי הגיעה העת להתייחס לכך?איך נאנסות יכולות לעמוד בכך???הרי רובן נרתעות מלהעידואנו רואים…ב צ ד ק …ההקלטות נשמעות רע מאד

    .כל שעשינו להקל על נאנסות
    …לאן הגענו????מדובר בקטינה…מעידה בגיל 16 על אירוע שקרה בגיל 14….
    זוהי רעידת אדמה למערכת המשפטית….לא פלא ששבעים אחוז מתיקים כאלה לא מגיעים לכדי כתב אישום..יש לקחת אירוע זה לבדיקה מעמיקה להסיק מסקנות משמעותיות…אירוע מביך…קשה…ונורא לנאנסת בפרט ולמערכת המשפט בפרט.חבל מאד

    • אני מכבד מאוד את תגובתה של חברתי נצ"מ ד"ר סוזי בן ברוך, אולם למרות חוסר הפופולריות אומר מיד, שהדאגה לכבודה של קורבן העבירה לא יכולה להיות על "חשבון" בירור אשמתו של העבריין.
      כמדינת חוק שההצדקה להעניש עבריין נובעת מחוש המוסר שלנו, המתבסס על בירור מלא ואמיתי האם הוא אכן ביצע את מה שמיוחס לו בכתב האישום???
      כאשר אנחנו סבורים שמטרת המשפט היא בירור האמת העובדתית אין לנו דרך אחרת.
      רק לאחר שיורשע לאחר הליך משפטי ארוך יסודי, קפדני וחודרני בה ניתנה זכות אמיתית לנאשם להתגונן באופן ראוי, ישנה הצדקה להענישו על מה שביצע או לזכותו למרות דימעותיה של המתלוננת.
      אחד בה על חשבון השני
      תאמינו לי שבתי המשפט מקפידים, בדרך כלל, על כבודה של המתלוננת יותר מהקפדה על זכויות הנאשם להליך הוגן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *