פנחס יחזקאלי: תכנון אסטרטגי של ארגון

[תמונה חופשית שהועלתה על ידי BetterBizIdeas לאתר flickr]

[לאוסף המאמרים על תכנון לסוגיו, לחצו כאן]

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדניות של צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

* * *

תכנון אסטרטגי (Strategic Planning), כשמו, הוא תכנון ברמה האסטרטגית. זהו מאמץ שיטתי ועקבי וכתהליך מובנה, מסודר ומוסדר, לקבלת החלטות ניהוליות בסיסיות ומהותיות ולביצוע פעולות המעצבות את הארגון, מכוונות אותו ומתוות את דרכו, את מעשיו ואת הצידוק למעשים אלה בהתייחס לעתיד.

החלטות ופעולות אלה מתבצעות בהווה, אולם, תוצאותיהן תוכרנה בעתיד. כיוון שלא ניתן 'לנקות' את אי הודאות מהתכנון האסטרטגי, ולעולם יהיה חלקו גדול דיו להטות את הכף.

לכן, כמו תכנון 'רגיל', תכנון אסטרטגי יהיה תמיד בגדר הימור. יחד עם זאת, תכנון טוב יכול לצמצם מאוד את מרווח אי הוודאות, ולהגדיל מאוד את סיכויי ההצלחה!

[להרחבת המושג: 'תכנון', לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אסטרטגיה', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים בנושא קבלת החלטות, לחצו כאן] [להרחבת המושג: 'אי ודאות', לחצו כאן]

[להרחבה על חשיבות אי הוודאות ברמה האסטרטגית: קרב טננברג כמקרה בוחן, לחצו כאן]

התכנון האסטרטגי מאפשר לארגון לבחון את יכולותיו ואת הסביבה המשימתית שבתוכה הוא פועל, להחליט על כללי המשחק לתכנון ולבחור את הדרך המשפיעה והאפקטיבית ביותר להשגת מטרותיו.

מטרתו העיקרית של היא להבטיח שהארגון "לא נרדם בשמירה": לבחון מה השתנה בסביבה המשימתית ולגבש מענה ארגוני הולם לכך, להתאים את הארגון למיצוי ההזדמנויות החדשות ולהתגוננות בפני האיומים החדשים. "תכנון אסטרטגי" הוא תהליך מורכב ומתמיד של שינוי ארגוני (גל, 2009).

על כן, תכנון אסטרטגי מחויב המציאות הן במינהל הציבורי והן בעולם העסקי, בכל רמה - החל מהרמה העליונה ביותר (ראה: תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית) (גל, 2009).

ב"ארגז הכלים" של המתכנן האסטרטגי מצויים כלי איסוף מידע, כלי מחקר והערכה, יכולת לעיבוד ידע מדעי ומבצעי, כושר עיון ומחשבה שיטתיים; זאת בצד חשיבה יצירתית ולא קונבנציונלית כמו גם חשיבה מובנית וכל זאת לשם זיהוי "נושאי הליבה, של הארגון ומתן פתרון לבעיות. לתהליך זה שותפים בעלי תפקידים מכל מגזרי הארגון והגופים הכפופים לו, והוא כולל בתוכו התייחסות לשלושת מרכיבי תהליך עיצוב המדיניות העיקריים: תכנון המדיניות והאסטרטגיה, הבצוע/היישום וההערכה/הבקרה.

[להרחבת המושג: 'סביבה משימתית', לחצו כאן] [להרחבת המושג 'אפקטיביות', לחצו כאן]

התכנון האסטרטגי מתבצע באמצעות:

תהליכים ופעולות של בנייה והכנת שיטה/מערכת לקבלת החלטות ביחס לפעולות בעתיד.
קביעת המטרות והיעדים הבסיסיים כחלק מתכנון ארוך טווח של הארגון.
זיהוי תהליכים ומגמות עתידיות.
מיפוי נושאי העיסוק, זיהוי "נושאי ליבה" ותחומי פעילות מרכזיים.
הגדרת סדרי עדיפויות.
אפיון דרכי הפעולה והקצאת המשאבים הדרושים כדי להגשים את המטרות.
הערכה ובקרה על יישומה של המדיניות.

מקובל להשתמש במונח "תכנון אסטרטגי" ולא "תכנית אסטרטגית", תוך שימת דגש על ראיית התהליך של התכנון האסטרטגי כתפיסה ניהולית. "תכנון אסטרטגי" הוא כלי ניהולי שמטרתו, כמו מטרת כל כלי ניהול, לסייע לארגון - ממדינה (ראה: "תכנון אסטרטגי ברמה הלאומית") ועד תת יחידה בארגון קטן - לתפקד טוב יותר. דהיינו, למצב את עצמו, לגבש ולבטא את חזונו ואת סדרי העדיפויות הנגזרות מחזון זה, למקד את מאמצי הארגון ואת תהליכי העבודה שלו, להבטיח שחבריו פועלים בהרמוניה להשגת מטרות מוסכמות, להעריך את כיוון הפעולות של הארגון ולהתאים אותן לסביבה המשתנה (גל, 2009).

"תכנון אסטרטגי"בשונה מתכנון טקטי - מוגדר, בהעדר מדיניות ואסטרטגיה, כל גוף ציבורי או פרטי יתפקד באופן לקוי ובחוסר יכולת למצות את יכולותיו ועצמתו.

מאחר ו"אין ארוחות חינם" , תהליך התכנון האסטרטגי דורש משאבי זמן ושיתוף דמויות מרכזיות ובעלי תפקידים בכירים במשרד ובגופים הכפופים לו. הוא מחייב גם את הימצאותם של אמצעים טכנולוגיים זמינים (כגון: מערכות מידע ממוחשבות), כלים ומיומנויות מקצועיות, ייעודיות וייחודיות במסגרת הארגון עצמו (גל, 2009).

ההיסטוריה של התכנון האסטרטגי

תחילתו של תכנון אסטרטגי בארגונים בשנות החמישים של המאה ה- 20. הוא היה נפוץ במיוחד בשנות השישים והשבעים של המאה כשרווחה האמונה שהוא ייתן מענה לכל הבעיות הארגוניות. דגמים מוקדמים של תכנון אסטרטגי שיקפו את הערכים של המבנה ההיררכי, מלמעלה למטה, של מערכות ניהול מסורתיות, לפיהם כללה עבודת המטה ניתוח של המצב הנתון של הארגון והחלטות לגבי שורת פעולות שיש לנקוט. הדברים סוכמו במסמך רשמי. עבודת היישום הייתה מהלך חסוי נפרד.

כיום דגמי התכנון האסטרטגי הקיימים מתמקדים בחשיבה ובלמידה ארגונית ובפיתוח היכולת של הארגון להסתגל בזריזות לשינויים בסביבה ולפעול בגמישות.

זהו תהליך "תכנון" – משום שמדובר בפעולה מכוונת של הצבת יעדים (כלומר: בחירה בעתיד הרצוי) ופיתוח גישה להשגתם (גל, 2009).

התהליך הוא "אסטרטגי" משום שהוא כרוך בהכנת הדרך הטובה ביותר להגיב לנסיבות שבהן פועל הארגון, במידה ונסיבות אלה ניתנות לחיזוי. ארגונים ללא מטרות רווח צריכים להגיב לעתים קרובות לסביבות משתנות ואף עוינות. התהליך דורש בהירות לגבי יעדי הארגון, מודעות למשאביו ולשילובם לכדי יכולת להגיב באופן מודע ומתוכנן לסביבה דינמית (גל, 2009).

התהליך הוא שיטתי, משום שהוא דורש ביצוע סדר פעולות מסוים ומובנה, כדי שיהיה ממוקד ויצרני. התהליך מעלה סדרת שאלות המסייעות למתכננים לבחון ניסיון, לבדוק הנחות יסוד, לאסוף ולהביא מידע וידע בנוגע להווה ולִצפות את הסביבה העתידית של הארגון (גל, 2009).

התהליך עוסק בהחלטות ובפעולות עיקריות, משום שנדרשות החלטות כדי לענות על סדרת השאלות שהועלו (גל, 2009).

התכנית האסטרטגית היא סדרה של החלטות בנוגע לשאלות הבאות: מה לעשות? מדוע לעשות? כיצד לעשות זאת?

מכיוון שאין אפשרות לבצע את כל הנדרש, התכנון האסטרטגי מניח שהחלטות ופעולות ארגוניות מסוימות חשובות יותר מאחרות וכי חלק מהותי באסטרטגיה הוא לקבל החלטות קשות לגבי מה חשוב יותר להשגת ההצלחה של הארגון. תכנון אסטרטגי מתמקד בסוגיות אסטרטגיות. אלה הם הנושאים המרכזיים ("נושאי הליבה") שעל הארגון להתייחס אליהם על מנת לממש את ייעודו, להתקדם אל עבר העתיד הרצוי בעיניו ולהתאים את עצמו לסביבה המשתנה (גל, 2009).

במהלך השנים פותחו כלים בהם ניתן להסתייע בתהליך התכנון האסטרטגי. אחד הכלים המקובלים והקלאסיים הוא ניתוח ה- SWOT (Strengths, Weaknesses, Opportunities, Threats - עוצמות, חולשות, הזדמנויות, איומים). המודל מסייע לבנות אסטרטגיה בסביבה משתנה ותחרותית וכיום הוא חלק ממערך התכנון בארגונים ציבוריים רבים. למעשה, זהו כלי המאפשר בחינה של העוצמות והחולשות הנובעות מעולמו הפנימי של הארגון, לצד ההזדמנויות והסיכונים הנובעים מעולמו החיצוני (גל, 2009).

מה בין "תכנון אסטרטגי" ל"תכנון ארוך טווח"

יש העושים שימוש בשני המונחים "תכנון אסטרטגי" ו"תכנון ארוך טווח"לחלופין, אולם, קיים הבדל בין "תכנון אסטרטגי" לבין "תכנון ארוך טווח", בכל הנוגע להנחות היסוד שלהם בנוגע לסביבה ה"משוערת" העתידית (גל, 2009):

"תכנון ארוך טווח" עוסק בפיתוח תכנית להשגת יעד או קבוצת יעדים בתוך פרק זמן של מספר שנים. זאת, מתוך הנחה שהידע הקיים לגבי התנאים העתידיים הוא מספיק כדי להבטיח את המהימנות של התכנית במהלך יישומה.

בשנות החמישים המאוחרות ובשנות השישים המוקדמות של המאה העשרים, לדוגמה, כלכלת ארצות הברית הייתה יציבה יחסית וניתנת לחיזוי במידה מסוימת, ולכן, "תכנון ארוך טווח" היה מקובל ויעיל.

"תכנון אסטרטגי", לעומת זאת, מניח שארגון צריך להגיב לסביבה דינמית, משתנה לעתים קרובות ובאופן בלתי צפוי. "תכנון אסטרטגי" מדגיש את החשיבות שיש לקבלת החלטות שתאפשרנה לארגון להגיב בהצלחה לשינויים ב"סביבה המשימתית", ומקדיש חלק נכבד מהתכנית ליכולת הסתגלות למצבים משתנים, בלתי צפויים.

מה בין תכנון אסטרטגי לניהול אסטרטגי

תכנון אסטרטגי מועיל, אם הוא תומך בחשיבה אסטרטגית ומוביל לניהול אסטרטגי, המהווים את התשתית לארגון יעיל.

תכנון אסטרטגי פירושו לשאול: האם אנו עושים את הדבר הנכון? ולבצע הערכת מצב לאור העקרונות הבסיסיים הבאים של החשיבה האסטרטגית: קיימת מטרה ברורה; ישנה הבנה של הסביבה, במיוחד של הכוחות המשפיעים על השגת המטרה או המעכבים אותה; וישנה יכולת תגובה יצירתית לאילוצים אלה (גל, 2009).

מכאן נובע, שניהול אסטרטגי הוא יישום של חשיבה אסטרטגית בהנהגת הארגון, התייחסות מתמדת לשאלה - האם אנחנו עושים את הדבר הנכון? חשיבה אסטרטגית מפנה את המאמץ והרצון להסתגל לנסיבות המשתנות והיא מושתתת על שלושת הרכיבים הבאים (גל, 2009):

עיצוב החזון של הארגון ביחס לעתיד לאור גורמים חיצוניים משתנים - כמו תקנות וחוקים, תחרות, טכנולוגיה ולקוחות.
פיתוח אסטרטגיה מסתגלת להשגת המטרות.
יצירת מבנה ארגוני שיגייס משאבים ויאפשר לו ליישם את האסטרטגיה התחרותית שלו.
תכנון אסטרטגי הוא סתגלני, שומר על רלוונטיות של הארגון ומאפשר לו להצליח במציאות הדינמית הקיימת.

מה אינו תכנון אסטרטגי

לאור הגדרת המונח תכנון האסטרטגי, ניתן להסיק מה אינו תכנון אסטרטגי.

תכנון אסטרטגי עוסק בהחלטות ובפעולות העיקריות של הארגון, אולם, אין הוא מנסה לקבל החלטות לגבי העתיד. תכנון אסטרטגי דורש לזהות את הסביבה העתידית, אך ההחלטות מתקבלות בהווה. על הארגון להיות מעודכן בשינויים כדי לקבל את ההחלטות הטובות ביותר בכל זמן נתון. כלומר, עליו לקיים ניהול אסטרטגי כפי שעליו לתכנן תכנון אסטרטגי (גל, 2009).

"תכנון אסטרטגי" נחשב כלי ניהול, אך אין הוא תחליף למנהיגות בקבלת החלטות. על מנהיגי כל מערכת לשאול את עצמם את השאלות הבאות: מהם הנושאים החשובים ביותר שעלינו להגיב עליהם? וכיצד נגיב? ניתוח הנתונים וקבלת ההחלטות האסטרטגיות אינם תחליף לעבודת הארגון. הם רק אמצעי תמיכה לאינטואיציות, לשיקולי הדעת ולשיפוט שאנשים מפעילים בארגוניהם (גל, 2009).

"תכנון אסטרטגי" הוא תהליך שיטתי, אך אין הוא בנוי על מעבר קווי משלב לשלב. זהו תהליך יצירתי והתובנה הרעננה של היום יכולה לשנות את ההחלטה שהתקבלה אתמול. זהו תהליך של תנועה קדימה ואחורה בטרם מתקבלות ההחלטות הסופיות. ניתן לדמות את התכנון האסטרטגי לנסיעה על גלגיליות (בשונה מנסיעה ברכבת מנקודה א' לנקודה ב'), עם סטייה במהמורות הדרכים ועיקולי הכבישים כשבסופו של דבר מגיעים ליעד, בתנאי שלא יורדים מהמסלול (גל, 2009).

הדגשים להערכה ולעדכון של התכנית האסטרטגית

אסטרטגיה מזדמנת: דגם פעולה החוזר על עצמו ואשר ניתן לזיהוי במצבים שלא תוכננו ולא נצפו - כשיש צורך לסטות מאסטרטגיה שגובשה (גל, 2009).

הערכת אסטרטגיה: הערכה תקופתית של אסטרטגיות, טקטיקות ותכניות פעולה היא חיונית להערכת הצלחתו של תכנון אסטרטגי. יש לבצע הערכה בפרקי זמן קבועים כדי לבחון את ההשפעות ארוכות הטווח של הפעולות על חזונו ועל שליחותו של הארגון. על הארגון להעריך את תוצאות הביצוע בפועל ביחס לתוצאות הרצויות ולשקול את ההשפעות שיכולות להיות לשינויים מתחייבים (גל, 2009).

בחינה מחודשת של תהליך התכנון האסטרטגי ושל התכנית: הכנסת שינויים מתחייבים לאור תוצאות ההערכה, האסטרטגיות המזדמנות והשינויים המשפיעים על תכניות הארגון ופעולותיו (גל, 2009).

חשיבה אסטרטגית וניהול אסטרטגי: יש לשאוף לכך, שבמשך הזמן בעלי התפקידים בארגון יקבלו החלטות מקצועיות התואמות את החזון, המדיניות והאסטרטגיה של הארגון. זאת על מנת שהתכנון האסטרטגי יהפוך ל"דרך חיים" בארגון ובגופים הכפופים לו וכן יהיה טבוע במסגרת תהליכי קבלת ההחלטות (גל, 2009).

מעגל התכנון האסטרטגי השנתי

מהותו של הליך התכנון

הצורך בתכנון אסטרטגי ובעיצוב מדיניות - המובנים מאליהם בעולם העסקי - עדיין בעייתי מאוד ברמה הגבוהה ביותר - רמת התכנון הכלל מדינתי הלאומי בישראל, וקיימים בו ליקויים מהותיים ומבניים.

באשר לצורך בתכנון אסטרטגי ברמת משרדי הממשלה - צורך זה התחדד בשנים האחרונות כחלק מהליך של תכנון מדיניות לאומית בממשלת ישראל. צורך זה קיבל ביטוי בהחלטת ממשלה מס' 4085 מיום 14 בספטמבר 2008 בנושא: "היבטי תכנון, מדידה ובקרה בהצעות החלטה המובאות לדיון בממשלה". בנוסף לכך, הוא הוצג במסגרת כנס מנהלים כללים של משרדי הממשלה שנערך בתאריך 14/1/2008 והוא נועד, בין השאר, "להוביל שינוי שמטרתו "יצירת מנוף להשגת יעדי הממשלה בתחומי התכנון, הניהול, הביצוע והבקרה" (גל, 2009).

משרד ראש הממשלה גם מקדם את הקמתם של אגפי מדיניות במשרדי הממשלה. תפקידם של אגפים אלו לשפר את יכולות הניהול של מנהלי המשרדים באמצעות פיתוח יכולות תכנון. סוגיית הקמת אגפי המדיניות הנה חלק מההמלצות הכלולות בדו"ח "ישראל 2028 - חזון ואסטרטגיה כלכלית-חברתית בעולם גלובלי". בדו"ח מצוין כי, "מטרת היחידות היא לסייע לקובעי המדיניות ומבצעיה בכל הדרגים להבין את האתגרים העומדים מולם ולפעול בצורה אפקטיבית. לשם כך, היחידות הללו ירכזו את נושאי התכנון, המחקר, ניתוח המדיניות וההערכה בכל אחד ממשרדי הממשלה" (גל, 2009).

מדינות שונות בעולם המערבי - כמו בריטניה, שבדיה והולד - ערכו בעשורים האחרונים רפורמות כוללות במערכת הממשלתית שלהן. במסגרת הרפורמות נעשה ניסיון להפריד בין תפקידי הביצוע לבין תפקידי התכנון, הפיקוח והתיאום. כפועל יוצא מכך, נעשתה הבחנה בין גורמי הביצוע לגורמי התכנון. בעוד המשרדים הממשלתיים מתמקדים בהתוויית כיוון אסטרטגי, בפיקוח ובקרה, הוקמו סוכנויות מיוחדות העוסקות בביצוע ( Pollit and Bouckaet, 2004; גל, 2004, עמ' 296-292, 292-285, 277-270).

מרכיבי התכנון האסטרטגי והבעייתיות שבשימוש בהמשגה

(ראה: דוגמה לתכנון לאומי למדינת ישראל)

תכנון ברמה הלאומית דומה במהותו לתהליכי תכנון המתבצעים במערכות אנושיות קטנות יותר כדוגמת ארגונים שונים. כמו בעולם הניהול, מכיל התכנון הלאומי מושגים כמו: יעוד לאומי, אינטרסים לאומיים, מטרות לאומיות ו- יעדים לאומיים, על ההשפעות ההדדיות שביניהן. כשם שחברה עסקית עושה, מידי פרק זמן, תכנון אסטרטגי - מגדירה "יעוד", "אינטרסים", "מטרות" ו"יעדים" ומתעדפת ביניהם - אמורה לעשות זאת גם המדינה (ראו דוגמה לתכנון לאומי למדינת ישראל בדף נפרד).

חשוב לציין, שבשיטות ניהול שונות משתמשים באותם מילים למשמעויות שונות והדבר מבלבל מאוד. המשותף לכולן הוא, שמתחילים ב"חזון", במעין "מטרת על", ויורדים כלפי מטה.

למשל: שיטת תכנון אחת - ה"SWOT" (חולשות, עוצמות, הזדמנויות, סיכונים) - מגדירה, מלמעלה למטה, לאחר לימוד הסביבה החיצונית והארגון עצמו (תהליך שחייב להתבצע גם ברמת המדינה), "חזון", "יעוד", "מטרות ויעדים חיוניים", "אסטרטגיות", "תכניות פעולה", "יעדים ומדדים".

לעומתה, בשיטת תכנון אחרת - ה"LOTS" - אנו מגדירים, מלמעלה למטה, "תכלית", "אסטרטגיות", "יעדים לטווח ארוך", "יעדים לטווח קצר", ו"פעולות". כלומר, "מטרות ויעדים חיוניים" לפי ה"SWOT" הן "אסטרטגיות" לפי ה"LOTS", ו"אסטרטגיות" לפי ה"SWOT", הן "יעדים לטווח ארוך" לפי ה"LOTS". התבלבלתם? לא נורא. מה שחשוב זה לא הביטוי, אלא ההיררכיה היורדת, מ"מטרת העל" ועד "תכנית הפעולה, המפורטת.

ראוי להתעכב על ההגדרות הקיימות במכללה לביטחון לאומי לגבי המונחים, לפי מדרג יורד:

- ה"יעוד" הוא , מושג-העל, סיבת הקיום והמהות, ה -“Raison D’etre”.

אינטרסים לאומיים הם צרכי העל ההכרחיים לקיום הייעוד. סוג האינטרס הלאומי קובע את הפעולה המדינית, בתקופה מסוימת, ולא רק המדינית. פרופסור ברנארד ברודי, מומחה בינלאומי בתחום האסטרטגיה טען, כי אינטרסים חיוניים הם אלה, "שאנו מוכנים להילחם למענם גם מלחמה כוללת (ברודי, 1973, ע' 296). חשוב, כי "האינטרסים הלאומיים", שתקפותם קבועה או כמעט קבועה, יהיו מקובלים על-ידי רוב הציבור, שכן הם אמורים לבטא את התכלית והטעם של קיום הכלל הלאומי (נושא זה יתורגל על-ידי התלמידים, בעת שינסו להגדיר "אינטרסים לאומיים". למשל, הקונפליקט שבין מדינה דמוקרטית ומדינה יהודית והשלכתו על הקונצנזוס הציבורי).
מטרות לאומיות הן התכליות, אותן יש להשיג כדי לקיים את האינטרסים הלאומיים ולחזקם. מדובר בעקרונות, לאורם ראוי לבנות את תכניות הפעולה המדיניות והביטחוניות.
יעדים לאומיים, הם ה"מדרגה" התחתונה, הנגזרת מהמטרות הלאומיות. אלה הן נגזרות פעולה של ממש. ההישגים הנדרשים, חומריים ואחרים, שיוגדרו באופן מפורט ותכליתי יותר.

הכרת הגישות לגבי הגדרת או אי הגדרת יעוד, אינטרסים, מטרות ויעדים לאומיים

ארצות-הברית מחד גיסא ובריטניה מאידך גיסא מייצגות שני קצוות של השקפה לגבי מיסוד או אי מיסוד של תהליך קביעת האינטרסים החיוניים: האמריקאים עשו זאת באופן מסודר מאד וקונקרטי, בעוד גישת הבריטים היא להימנע מכך, ו"לחצות את הגשר" כאשר מגיעים אליו, היינו, להחליט על האינטרסים רק כאשר צריך.

- בעוד ש"היעוד" הנו קבוע, האמריקנים מגדירים, מידי תקופה, את האינטרסים שלהם. יתרה מכך. הם מתעדפים אותם. מידי שנה, בחודש ינואר, מוציא נשיא ארצות הברית לקונגרס הודעה, שבה הוא מגדיר את האינטרסים הלאומיים לאותה שנה.

באשר לבריטים, מדוע הם נמנעים מהגדרה כזו? האם זה משום שחלק מהאינטרסים אינם מוסריים? שאלה טובה היא עד כמה שיקולים מוסריים צריכים להשפיע על הגדרה או אי הגדרה של אינטרסים. שהרי, כל מדינה עובדת לפי קוד ערכי כזה או אחר, חלקו גלוי וחלקו מוסתר, וחלק מהמדינות, אינן מעונינות לחשוף את החלקים המוסתרים. ברנרד ברודי (1973, עמ' 323-315) למשל טוען, שיש היסטוריה ארוכה למסורת של חוסר רלוונטיות של השיקול המוסרי לאינטרס הלאומי.

דיון אחר אפשרי בשאלה, האם יש קשר בין אי הגדרה למנהיגות נתונה (קיימת, או חסרה) או לאיכות ה"משילות" באותה מדינה?

לעומת זאת, בישראל, כשמוצאים ברישומים את המושג "אינטרסים לאומיים", הוא מופיע, בדרך כלל, רק בשל בלבול מתודולוגי.

למשל: בהחלטות הממשלה דווקא מצאנו החלטה אחת, שבה מוגדרים "אינטרסים לאומיים" (ראה נספח מס' 5). אבל, שאלה טובה היא האם מה שמוגדר שם הוא, אכן, "אינטרסים לאומיים" (ממתי אזור הוא אינטרס חיוני?), והאם החלטות ממשלה הם המקום להגדרת אינטרסים כאלה (או המועצה לביטחון לאומי, למשל...).

בנוסף, קיים גם הצד השני של המטבע: מה קורה כאשר הגדרנו אינטרסים ומטרות והם שגויים, או מטורפים? האם מצב זה אינו גרוע יותר מאי הגדרת אינטרסים/מטרות בכלל?

הוגה הדעות הצבאי הבריטי הנודע, ג'. פ. צ'. פולר (1987), מדגיש בספרו "מלחמת העולם השנייה", כי לא מספיק שיהיו מטרות לאומיות. הן חייבות להיות גם ראליות. בטיעוניו, שמתמקדים בדיון שבסוף הספר, כי בריטניה וצרפת תמרנו עצמן למצב של מטרות בלתי ראליות, כאשר ערבו לשלמותה של פולין במצב אסטרטגי בלתי אפשרי. לכן, הייתה זו שטות גם מבחינה מדינית. לעומת זאת, כאשר סטלין סיפח יותר ממחצית פולין, הן לא הכריזו עליו מלחמה. הוא יוצא גם נגד מטרת בנות הברית של מלחמה בלתי מוגבלת, עד לכניעה מוחלטת בטענה, כי בכך הצליח צ'רצ'יל לא רק להשמיד את גרמניה, "אלא גם הכה את התשתית של מדיניות החוץ ושל האסטרטגיה הבריטית, שהיו מיוסדות ... על עובדות גאוגרפיות מוצקות".

ניקח, למשל, דוגמה אחת ולראות כיצד היא מתפתחת

דוגמה לאינטרס לאומי אמריקני: "למנוע ולהפחית את האיום של התקפת ארצות הברית בנשק אטומי, ביולוגי וכימי" (נכתב ב- 1996 וכל כך רלוונטי היום…).

המטרות הלאומיות הנגזרות: "לבנות יכולת מודיעינית לאיתור האיומים הללו ומיונם לפי רמת מסוכנות"; "לבנות יכולות הגנה על ארצות הברית מאיומים אלו"; "לבנות יכולות לתקיפה ולהשמדה של איומים אלו בארצות המקור שלהם".

דוגמה ליעד הנגזר מהמטרות: "טילים בליסטיים, מסוג מסוים, יהיו מבצעיים, פרוסים ומכוונים למטרות היעד, עד לתאריך x".

שאלה טובה לדיון אחר בהקשר זה היא: מה הקשר בין הקונצנזוס למטרות לאומיות? האם בכלל ניתן להגיע לקונצנזוס? עד כמה הקונצנזוס משפיע (מעוות?) את התעדוף?

הבנת המשמעויות הייחודיות לישראל והמחירים האלטרנטיביים של אי הגדרת יעוד, אינטרסים, מטרות ויעדים לאומיים:

נפתח בכך, שכמו בבריטניה, משך שנים רבות לא היו לישראל אינטרסים לאומיים ומטרות לאומיות מוגדרים.

האם זה המשך המסורת הבריטית? האם יש סיבות אחרות? למשל: מצבו המידרדר של המנהל הציבורי בישראל, שניתן בהחלט להגדיר את אי קיום תכנון תקופתי ברמה הלאומי כאחת מחולשותיו (ואולי, שיטה לרפאו בעתיד).

אי הגדרת יעוד, אינטרסים, מטרות ויעדים מביאה לכך, שאין יעדים ברמה המערכתית, המחייבים את כלל משרדי הממשלה לעבודה מתואמת ומשולבת, ואין, כמובן, תעדוף. בהעדר הגדרה ברורה של אינטרסים ומטרות, כל גוף פועל בנפרד וגוזר לעצמו יעדי טווח קצר (אף אחד בישראל לא מתכנן לטווח הארוך) לעתים הפוכים ומנוגדים לאלה של גופים אחרים, במקרה הטוב מתוך טובת העניין, ובדרך-כלל מתוך אספירציות שונות אחרות. אין אינטרס ומטרה אחת. הדיונים עם הקברניטים עמומים והתוצאות ניתנות לפרשנות. ולא רק זה. הקברניט (דרך וועדות החקירה) ולעתים גם בתי המשפט עוד בודקים את ביצוע היעדים שהגדירו דרגי השטח במבחן התוצאה, ובשנים האחרונות - בעיקר במבחן האחריות האישית. כל גורם שטח נשאר עם ראיית העולם שלו, האינטרסים שלו (הלגיטימיים והלא לגיטימיים) והכסת"ח שלו. לפי כל אלה הוא מגדיר את המטרות האפשריות וכך הוא גוזר את היעדים.

כך לדוגמה, טען ניצב אליק רון, ששימש מפקד המחוז הצפוני של המשטרה לאחר אירועי "אינתיפדת אל-אקצה" כיון : "מישהו צריך לקבל החלטה מה נחשב לקו אדום. האם חסימת כביש? האם התקפת ישוב? גומרים דיונים עם ראש הממשלה ולא יודעים. כשהממשלה לא מחליטה אני המחליט. אני החלטתי שהישובים זה קו אדום" (ברנע, 2000).

המשטרה, אגב, הייתה, משך שנים, הגורם השלטוני הכמעט יחידי במגזר הערבי עד שנשארה לבד (למשל, בפרשת הריסות הבתים). אנשיה שילמו מחיר כבד בבתי משפט, והיא הבינה את הרמז. היום, בפקודה, שוטרים לא עושים מרדפים אחרי חשודים בתוך השטח הערבי הישראלי. אלה "יעדים הפוכים" שלא רק שלא תואמים, אלא אף סותרים אינטרסים מובהקים של מדינת ישראל.

פה ניתן להגדיר נושא חדש לדיון: פילוסופי וענייני: השאלה מה זכותו המוסרית של שלטון, הנמנע מלהגדיר אינטרסים, מטרות ויעדים, לבחון בדיעבד, במבחן התוצאה, את הדרג המבצע,