המאמר מתחכה אחר מקורותיה של תופעת ההשתקה והביטול. הנטייה להשתיק את יריבינו ולהעלימם טמונה בנו מגיל הגן. היא התפתחה ברמה הפוליטית, מאז תקופת התנ"ך ועד הבולשביקים. היום, הוא משמש כלי אימתני בשירות הפרוגרס הווקיסטי.
בסוף ינואר 2026, הושק בערוצי הליבה קמפיין חדש נגד ערוץ 14, בהשקעה של מיליונים. זהו מהלך קלאסי של ירי בתוך הנגמ"ש התודעתי: ניסיון להילחם ביריב באמצעות דה־לגיטימציה תקשורתית, שבפועל מייצרת לו הון פוליטי חדש. בשנת בחירות, זו עשויה להתגלות כמתנה יקרה במיוחד לערוץ 14.
בעידן הדיגיטלי, הזיכרון אינו נשכח, אלא נצבר ומונגש לכל דורש. עבור פוליטיקאים, עיתונאים ומומחים, הארכיון הוא אוצר בלום, אך גם מלכודת. אספנו עבורכם אוסף שני של ממים על הארכיון הדיגיטלי כחרב פיפיות. אתם מוזמנים להוסיף.
עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.
רשת GBN הבריטית הימנית - הידועה בתמיכתה הברורה בישראל - מובילה את אחוזי הצפייה בבריטניה. פוקס ניוז בארה"ב כבר מזמן מחצה עד היסוד את מתחרותיה. זה יהיה גם גורלה של תקשורת הליבה התבוסתנית בישראל!
תקשורת אקטיביסטית אינה מבקשת לתווך את המציאות אלא לעצב אותה, תוך שהיא חוברת למסרים פוליטיים מערערים, ומסרבת להכיר בלגיטימיות של המנהיגות הנבחרת. במצבי קיצון – כמו בעת מלחמה – יוצא השבר הזה לאור במלוא עוצמתו, ומקריס את החוזה החברתי של התקשורת עם הציבור. אספנו עבורכם אוסף שלישי של ממים אינטרנטיים על תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם. קריאה מועילה.
ב- 9 בדצמבר 2024, במהלך מסיבת העיתונאים שכינס הערב (שני) ראש הממשלה בנימין נתניהו, הראשונה מאז ספטמבר, הוא בחר להתעמת עם כתבת חדשות 12, יולן כהן. יום לפני כן סיפרה יולן בערוץ 12 כי נפגשה עם שתי קבוצות משפחות חטופים שנפגשו עם נתניהו ומכל קבוצה שמעה דברים שונים. מי צודק בעימות הזה? מי הרוויח ממנו?
במערכת הדיפלומטית המודרנית, אסטרטגיות של הפעלת לחצים על מנהיגים עברו תהליך אבולוציוני, בו לא רק הכוח הצבאי או הכלכלי משחקים תפקיד, אלא גם התקשורת, התזמון, והניצול של מוגבלויות זמניות. דוגמה כזו היא הדפוס שבו נוהג ממשל ביידן בנתניהו, ובכך עוסק המאמר.
הביקורת הקשה על חוסר האובייקטיביות של מנחי העימות הנשיאותי, בין טראמפ להאריס, ביטויים כמו 'ערוצי התבהלה' ו'מכונת הרעל' - כל אלה הינם תגובות לשינוי פניה של התקשורת בעשור האחרון. עיתונאים שבעבר נחשבו למתווכים ניטרליים בין הצדדים הפוליטיים, הופכים היום יותר ויותר לשחקנים פוליטיים בפני עצמם. תופעה זו - המכונה תקשורת אקטיביסטית ופוסט ג'ורנליזם - מעלה שאלות קריטיות לגבי עתיד השיח הדמוקרטי, האובייקטיביות העיתונאית, והיכולת לנהל דיון ציבורי פתוח והוגן בעידן החדש.
הפוליטיקה - זירה, שנועדה כביכול לקבלת החלטות קולקטיבית כדי להוביל להתקדמות חברתית - מזכירה לעתים קרובות מידי תיאטרון טרגי של איוולת אנושית. בכך נוטלת התקשורת חלק לא מבוטל. אחת הסיבות לכך היא הפער שבין התפקיד שאמורה התקשורת למלא בחברה דמוקרטית, לבין התפקיד שהיא ממלאת בפועל.
