מה גורם לאישיות כאהרן ברק לראות בעצמו נתין ולא אזרח? כפי שקורה בתהליכי מחאה ממושכים, ובעיקר לאור אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שלאחריהם, המחאה פיתחה מנגנון ביורוקרטי שהסתאב והלך, נקלעה למשבר עומק, ופתחה סטגנציה, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא פער רלוונטיות הולך ומתרחב מהמציאות. ד"ר עדו נתניהו הוסיף לנו מספר דוגמאות לכך...

הציבור הישראלי, שמקבל דיווחים שוטפים על מספר המשאיות הנכנסות לעזה מדי יום, נחשף למספרים שונים - מעשרות ועד מאות משאיות. אולם מאחורי הנתון הפשוט לכאורה מסתתרת מציאות עמומה ומורכבת, שמהווה את התשתית לשמועות החוזרות ונשנות על שחיתות בהיקף עצום: לא המספר קובע, אלא מה בדיוק נכנס בתוך אותן משאיות; ובעיקר, מהו נפחן ומשקלן האמיתי.

מי שמעמיד מול המחאה קבוצה מאורגנת עם טיעונים סדורים, מפסיד, כי הוא רק מצדיק את הפחד שלהם. מי שמטריל אותם לבד, עם רמקול, חיוך, ומראה גדולה, מנצח, כי הוא גורם להם להילחם בעצמם.

"משטרת בן גביר" מכנה המחאה שלנו את המשטרה. "המשטרה כבר נפלה" הספיד אותה דני קושמרו בעצב. מה באמת? כמובן שלא. זוהי השיטה הבולשביקית הישנה והטובה להאשים את היריב במה שאתה עושה...

תגידו, איך אתם עם תיאוריות קונספירציה? הן מתעוררות כאשר אנו נותרים ללא הסבר הגיוני. קחו למשל את התנהגותו של רב ניצב דני לוי, שהעלה השר בן גביר לכס המפכ"ל...

מאז ה- 7/10 הפכה המילה בגידה אורחת קבועה בפוסטים, ברשתות החברתיות ובשיח הפוליטי בישראל. אחרי חשיפת קנוניית שדה תימן היא כבר הפכה לסלוגן השגור בפי רבים. אבל, מה ממעשיהם של כל אלה שאנחנו מייחסים להם בגידה, עומד בהגדרת החוק הישראלי?

כמה שנדמה לנו שאנחנו יודעים לשמוע את תת אלוף אורן סולומון, פשוט לא להאמין איך שהרמטכ"לים פירקו את הצבא בשיטתיות וביסודיות כזאת, שכשהגיע השבעה באוקטובר מה שנשאר ממנו היו רק כמה ברגים וחלקי חילוף. איפה הצבא דווקא כן הצליח לתפקד יפה? בקבירת התחקירים של סולומון...

השם 'מלחמת התקומה' ל'מלחמת חרבות ברזל' זה טוב, ולו רק מהסיבה שהגיע הזמן להפקיע מידי הקפלניסטים את השליטה על הזיכרון. נתניהו אמר שאנחנו נלחמים בשמונה חזיתות, שזה אומר שצריך לנצח גם את קפלן, ואולי שמה של המלחמה זה צעד קטן בכיוון הנכון.

מניפולציה אינה תופעה שולית; היא מנגנון כוח מרכזי המשמש יחידים, ארגונים ומדינות. בניגוד לכוח גלוי, מניפולציה משכנעת אותנו שאנו בוחרים מתוך חופש, למרות שמישהו כבר עיצב עבורנו את גבולות האפשרות. הבנת מנגנון זה מאפשרת לא רק לזהות עוול, אלא להחזיר לעצמנו את יכולת הבחירה החופשית באמת.

עיתונאים בעלי הזדהות פוליטית מובהקת, מעדיפים את מחויבותם הקבוצתית על פני מחויבותם המקצועית כלפי הציבור, דבר המוביל לסטייה מהאתיקה העיתונאית ולהטיית הסיקור. ירון אברהם מייצג לטעמי את התופעה הזו במובהק: מצוין כאיש מקצועי ובעל ידע, אך פעמים רבות התנהלותו מציגה מגבלות הנובעות מהזדהות אידאולוגית עם קבוצת אינטרס מסוימת.