המזמור הזה מרחיק מאוד את ה' מבני האדם. הוא אינו שוכן בהם, אינו שוכן בלבבם ואינו מחפש קרבתם. הוא מגיע, מנצח, מתיישב, מצפה לשקט ולתשלום על שום היותו אדיר, נורא ומטיל מורא...

במזמור הזה, בשונה ממזמורים רבים אחרים, הרשעים, ההוללים, אינם מסומנים כגויים, ובני ישראל אינם מסומנים כצדיקים. המזמור הוא כללי והשופט הוא חיצוני: ח כִּֽי־אֱלֹהִ֥ים שֹׁפֵ֑ט זֶ֥ה יַשְׁפִּ֗יל וְזֶ֣ה יָרִֽים׃ והאזהרה העיקרית היא: גם כשאתה מנצח - לא תשחת!

המדינה שלנו קמה בזכות אנשים שחדלו לקרוא לה' שיבוא לריב את ריבו ואת ריבם. והינה, בימים אלה, אנשים מנסים בשם אותו ה', לריב את ריבו, ומביאים עלינו אסון. ולא משנה אם שם האל יהוה או אללה...

מזמור סנדוויץ'. פסוק פתיחה ופסוק סיום המספרים ב"צניעות גבוהה" את הטוב שיכולה האמונה לתת לעם לישראל (מדובר בסוג מפתיע של ישראל) ולפרט הבודד. באמצע, בין שתי פרוסות הטוב, 26 פסוקים המתארים בשפה עשירה, שמבצבץ ממנה איזה ייאוש מהאנושות, את הרע השולט בחיים...

ממלכה חזקה בוודאי צריכה צבא חזק, אבל זה לא העיקר. ממלכה חזקה קמה כשיש לה הנהגה חכמה, נבונה, שופטת בצדק ובאמת, ודואגת לעניים ולחלשים תוך הכנעת העושקים...

מול התזכורת לאלוהים עומד הצורך של האדם לזכור את חובותיו בעולם. מול החשת האל עומד הצורך של האדם לקחת גורלו בידו!

זה הסידור – אני אחטא לאנשים, אתחרט לאלוהים, ולכל האנשים ששונאים אותי בגלל זה, אבקש מוות...

מזמור של 8 פסוקים שכולו ברכה, הרמוניה ושוויון בין אנשים; ואחריו, מזמור בן 36 פסוקים שכולו חיל ורעדה וצמצום האל לאל נורא שממוקד בעם ישראל ובגאוגרפיה של מקדש על הר. זהו אלוהיך ישראל.

באמת זו תהילה יפה. רק חסרה בה הברכה האחרונה של ברכת הכוהנים – שלום: כו יִשָּׂ֨א יְהוָ֤ה׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם. אז אולי אפשר להציע לשנות בתהילה את הפסוק האחרון ל: ח.  יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים; וְיָשֵֹם לנו שָׁלוֹם עַמִּים כֻּלָּם...

קיוויתי, שכדברי הנביאים, התוצאה תהייה שעם ישראל יהיה "לאור גויים" במובן של חברת מופת שצדק/ה משפט וחסד/חמלה (צמ"ח) הם במהותה, ולא ל"מרכז הטעם והריח", אבל כנראה שיש גישות אחרות. יותר קל להקים בית מקדש ולזבוח "עולות מיחים" מאשר להתרומם לרמה מוסרית גבוהה...