דויד מודה לאלוהים על הצלתו מיד שאול באמצעות זבח מיוחד - זבח נדבה... בהחלט עדיפה נדבה על שחיטה של עוד איזו חיה כתודה לאלוהים. דויד מסמן את הדרך לחיסול מנהגי הקורבנות בבית המקדש שאותו טרם בנה! ובימינו – אנא, אם חייבים אתם להעלות תרנגול לכפרה, תנו במקום זה נדבה!
כל בני האדם הם רוע צרוף. אין ביניהם אפילו אחד חכם (משכיל) שדורש את אלוהים (שעושה מעשים טובים). אבל מה שמעניין הוא שהכותב מסביר שאלוהים אפשר את החורבן שחל יהודים עי הוא מאס בהם ונתן לנהלים לעשות בהם שפטים. כלומר, כאשר ליהודים קורה אסון (נניח חורבן או שואה) זה למעשה מעשה ידי אלוהים המשתמש בנבלים...
בתום כל ההרג, גם אם הוא היה לצורך הגנה עצמית, מוטב היה ליהודים שהיו חוסכים את חגיגות הניצחון. משהו בכל הסיפור הזה של החגיגות הופך את כל העניין לבלתי אנושי...
המן השתמש בטבעת לפקודה מופרעת לחלוטין. באים אסתר ומרדכי ומשתמשים בטבעת לפקודה שלא מבטלת את הפקודה המופרעת אלא מעמידה מולה פקודה חזקה יותר. שמחים? איזו הצלה מתוחכמת. והיהודים צוהלים והעמים האחרים, מרוב פחד, מתיהדים. לא באמת הופכים ליהודים, אלא עושים עצמם כיהודים. מתחפשים...
למעשה המלך מציע לאסתר שתי משאלות: אחת – שאלתך, והשנייה – בקשתך. השאלה תענה במלואה ואילו הבקשה מוגבלת ל"עד חצי המלכות". אסתר הגיעה מוכנה ונותנת תשובה מדויקת לשתי המשאלות שניתנו לה. לשאלה היא מבקשת את נפשה. ואילו לבקשה היא מבקשת הצלה לעם שלה.
מסתבר שהמלך שחשבנו אותו לטיפש, אינו כזה טיפש... הוא כנראה הכיר היטב את הסחורה האנושית בחצרו, ושאל את המן את השאלה באופן אנונימי, כדי לקבל תשובה אמיתית, ללא משוא פנים. והמן נופל בפח...
אפשר היה לצפות שזרש תנסה להרגיע את חמתו של המן ותשכנע אותו שיניח למרדכי לנפשו, שהרי ממילא נגזר דינו למוות. אבל זרש פועלת בדרך אחרת ופותרת לבעלה את הבעיה באמצעות תוכנית פעולה פשוטה: מרדכי מפריע לך, אז תתלה אותו. מה הבעיה? זו דרכה של זרש לנזוף בהמן על "חולשתו"...
אז מה היה לנו כאן: מרדכי גאוותן ללא סיבה; המן רשע וגאוותן גם הוא; קרב ענקים בין בית שאול לעמלק; ועונש קולקטיבי בלתי מוצדק בעליל...
מלך מטורלל חסר כל אחריות מינימלית.
ואזרחים העומדים מהצד. אולי לא מסכימים, אבל שותקים ונבוכים.
