מאמר זה עוסק בהבדל שבין הגיונו האסטרטגי של הנשיא טראמפ - המתנהל מול איראן בשיקולי ניהול סיכונים בגידור סיכונים - לבין מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל, הנדרש להתנהלות בהגיון של קבלת החלטות בתנאיי אי וודאות.

סוגיות יסוד קיומיות בעבור מדינת ישראל, שככל הנראה עלו שלשום במפגש בין נתניהו לנשיא טראמפ בחדר הסגול, לא היו ניתנות לברור בשיחת טלפון. למרות העמימות שנשמרת לגבי תוצאת המפגש, ניתן לשער שעצם קיומה של הפגישה בשעה כה גורלית לאיראן ולאזור כולו, מסמנת מרחב תובנות חיוני לקבלת ההחלטות של הממשל האמריקאי מצד אחד ולממשלת ישראל מצד שני.

האמנם איבד דונלד טראמפ את המומנטום באיראן? ממש לא. טענה זו נשענת על הבנה שטחית של מושג המומנטום ושל אופן פעולתן של מעצמות.

התפתחות הימים הבאים באיראן נתונה בשלב זה באי וודאות מוחלטת. השאלה החשובה לעתיד מדינת ישראל והאזור, ממוקדת במבט לטווח הארוך, בציפייה לשינוי המשטר באיראן, ולשאלה כיצד נכון לישראל לפעול בשעה גורלית זו.

הרוח שינתה את כיוונה. אם בעבר נתמכה 'המהפכה החוקתית' – שנועדה להקריס ממשלה – ע"י ממשל ביידן, הרי היום רואה בה ממשל טראמפ סכנה לאינטרסים של ארצות הברית, ואם לא ישאירו לו ברירה יפעל בהתאם. כשזה יקרה אם יקרה, חפץ בית המשפט להישאר שלם, מחוץ לסערת הקרב. לכן, הוא חייב להתנתק מ'הקשר הגורדי' שמחבר אותו למחאה בכלל וליועמ"שית בפרט.

בהצהרתו על תיקי נתניהו, נתן טראמפ הזדמנות ליוריסטוקרטיה שתפרה את התיק הזה, לרדת מהעץ. כי אחד מהשניים יקרה: או שבית המשפט יזכה את נתניהו, ואז תהיה הצדקה להגיש כתב אישום חמור ביותר כנגד כל מי שהיה מעורב בתפירה, וחתר בכך תחת הדמוקרטיה הישראלית; או שבית המשפט ירשיע את נתניהו בעבירה ה'אלסטית' של הפרת אמונים, רק כדי להציל את הפרקליטות, ואז הכתם יידבק בם לעולמי עולמים, והם ירשמו בספר ההיסטוריה כשופטים חסרי עמוד שדרה, ששירתו את הדיפ סטייט; שהעמידו את עצמם גם בסכנת סנקציות של ממשל טראמפ.

במבט אחראי הציג הרמטכ"ל ביום שישי כי המלחמה עלולה להיות ממושכת. בתנאים שנוצרו עד כה, ידה של ישראל על העליונה והמשך התקיפות באיראן מגדיל בכל יום את ההישגים המצטברים, אבל עדין אין בידיה של ישראל נתיב לסיום המלחמה.